top of page
  • אפי צמח

חוק החזר מקדמה בשל ביטול אירוע: צעד חשוב ברוח דיני החוזים הנוהגים

נגיף הקורונה הביא לשיבוש אפשרות ביצועם של חוזים רבים. אחד מהענפים שתופעה זו בלטה בהקשרם הוא ענף האירועים. המחלוקות שפרצו בין בעלי אולמות לבין מזמיני אירועים (ובפרט ציבור המתחתנים) נוכח ביטול אירועים זכו להד תקשורתי נרחב. לפני כשבועיים התקבל בכנסת חוק העוסק בבעיה זו: חוק החזר מקדמה בשל ביטול אירוע (נגיף הקורונה החדש), התשפ"א – 2020. החוק קובע הסדר לעניין השבת כספי מקדמה ששילם מזמין אירוע לאולם אירועים, במצב שבו האירוע בוטל בשל נגיף הקורונה. בתמצית, החוק קובע כי על הצדדים לחוזה לנהל משא ומתן בתום-לב במטרה להתאים את החוזה ששובש לנסיבות החדשות. נוסף על כך, החוק קובע שאם לא עלה בידי הצדדים לקיים אירוע במועד אחר שהוסכם יושבו כספי המקדמה. לעניין שיעור ההשבה מבחין החוק בין כמה מצבים. במצבים מסוימים יהיה שיעור ההשבה גבוה יותר ובמצבים אחרים יהיה נמוך יותר (כלומר ינוכו משיעור ההשבה דמי ביטול, לטובת האולם, בשיעור הקבוע בחוק). ההסדר בכללותו ממתן את התוצאה של "הכל או כלום" על-ידי כך שהוא קובע מצד אחד את הזכות להשבת כספים ששולמו ומצד שני משאיר סכום כסף בידי האולם, שגובהו נקבע לפי המצבים השונים. ראוי לשים לב לכך שהסכומים שנותרים בידי האולם אינם מהווים פיצוי על נזק שנגרם לו. הם משקפים תגמול על טרחתו (כשמדובר בהוצאות מיוחדות שהוציא עקב האירוע הספציפי) ונועדו לעודד את מזמיני האירועים לנהל משא ומתן מחודש (כשמדובר בדמי הביטול הקבועים בחוק).

לפי פרסומים בתקשורת, חששות מסוימים הועלו בעקבות החוק. חשש מרכזי הוא שהחוק גורע מזכויותיו של אחד הצדדים בהשוואה לזכויות הנתונות לו על-פי הדין הקיים. זאת, אם משום שהוא מחייב את האולמות בהשבה (חששם של האולמות), ואם מאחר שהוא מחייב את הצדדים לשאת ולתת על תנאי החוזה מחדש או מפחית סכומים משיעור ההשבה (חששם של מזמיני האירועים). באורח כללי יותר, נטען כי החוק סוטה מהמדיניות שנהגה עד כה לפי דיני החוזים, ובכך מביא למעשה להתערבות שאיננה הוגנת, כאילו רטרואקטיבית, בחוזים שנכרתו לפני חקיקתו.


השאלה מהו ההסדר הראוי בנסיבות היא שאלה מורכבת, ולא כאן המקום להתייחס אליה. גם החשש מפני תחולה רטרואקטיבית לא יעמוד במוקד הרשימה, אבל נראה שאין להפריז במשקלו. עניין מרכזי שאבקש להבהיר כאן הוא שבניגוד לעמדות שהובעו, החוק כלל לא סוטה מההסדרים הקבועים בדיני החוזים הנוהגים. במלים אחרות, סביר למדי שבנסיבות הנדונות, תוצאותיה של הכרעה שיפוטית לפי דיני החוזים הנוהגים תהיינה קרובות לאלה המוכתבות בידי החוק.


עיון בחוק החזר מקדמה מלמד שהוא מושתת על שלושה עקרונות יסוד: (1) החובה להשיב סכומים ששולמו על חשבון התמורה המוסכמת נוכח אי-קיום האירוע; (2) האפשרות להפחית מגובה ההשבה סכומים בשיעור מסוים; ו - (3) חובת הצדדים לנהל משא ומתן מחודש בתום-לב במטרה לנסות להתאים את החוזה הקיים לנסיבות החדשות. כל אחד מהיבטים עקרוניים אלה של חוק החזר מקדמה, לא רק שאיננו סוטה מהמדיניות הקיימת, אלא הוא בגדר הגשמתו של הדין הנוהג ושל שיקולי המדיניות שבבסיסו. הבהרה זו, צריך לומר, לא באה להצדיק את החוק בדיעבד, אלא להסביר מדוע החוק עוצב כפי שעוצב מלכתחילה.


ההיבט העקרוני הראשון של החוק מתייחס כאמור לחובה הבסיסית להשיב סכומים ששולמו במצב שבו לא קוים האירוע. בהקשר זה ראוי לחזור על נקודות מוצא של דיני החוזים הנוהגים (נקודות מוצא שלעתים טושטשו בסכסוכים החוזיים בשל נגיף הקורונה). ברור למדי שצד לחוזה שלא קיים את חיובו – במקרה הנוכחי, האולם - אינו רשאי להמשיך ולעמוד על ביצוע החיוב הנגדי של הצד השני, כלומר: לדרוש ממזמין האירוע את התשלום עבור האירוע. קיים קשר של תלות הדדית בין חיובו של המזמין לשלם עבור האירוע לבין החיוב, המוטל על האולם, לקיים אירוע (וזאת אפילו אם החיוב לתשלום מקדמה והחיוב לקיים את האירוע נקבעו למועדים שונים). בהתקיים הפרה, או הפרה צפויה, של חיוב האולם לקיים את האירוע נשמט הבסיס תחת המקדמה ששולמה כחלק מהתמורה הקבועה בחוזה. ברור גם שעמידתו של האולם על המשך החזקתם של כספי המקדמה נוכח אי-ביצוע של החיוב המוטל עליו עולה כדי חוסר תום-לב בקיום חוזה ובשימוש בזכויות הנובעות ממנו.


עניין זה מתקשר לדיני הפרת חוזה וביטולו בעקבות הפרתו. אין עוררין על כך שבנסיבות שנוצרו, אי-קיום האירוע איננו באשמתו או בשליטתו של האולם. גם אין ספק כי האולם רוצה לקיים את החוזה ככתבו. אבל מבחינת דיני החוזים בישראל עובדה זו איננה מעלה או מורידה, לפחות בכל הנוגע לעצם סיווגו של הצד שלא ביצע את חיובו כמפר חוזה. אף אם לפנינו הפרה "מיוחדת", שטעמיה קיצוניים ונדירים, עדיין הפרה היא. בכך יש כדי להשיב לטענה שהושמעה לא פעם, שלפיה בנסיבות שנוצרו במשבר הקורונה כבר לא ניתן לזהות בבירור מיהו המפר ומיהו הנפגע. אף שקושי זה עלול להתעורר במקרים רבים, ספק אם הוא מתעורר בענייננו. חיוב הביצוע המוטל על האולם לפי החוזה (לקיים אירוע) הוא החיוב שבבירור לא בוצע או שבהסתברות גבוהה לא יבוצע; האחריות החוזית לגביו, לפי הדין הנוהג, מתקיימת ללא תלות באופייה של ההפרה, בהלך מחשבתו של המתחייב או בדרגת שליטתו על אפשרות הקיום (ראו: גבריאלה שלו ואפי צמח דיני חוזים (מהדורה רביעית, 2019), עמ' 758 והמקורות הנזכרים שם). לאור האמור, נקודת המוצא הבסיסית של הדין הנוהג היא שלפנינו הפרה מצד האולם, ואחת היא לעניין זה אם ההפרה ארעה באשמתו אם לאו; משהופר החוזה ובוטל עקב כך על-ידי הנפגע (המזמין), חייב המפר להשיב לנפגע מה שקיבל על-פי החוזה. חובה זו מבוססת על רעיון אינטואיטיבי: מרגע שבוטל החוזה הופכים הכספים שהועברו מכוחו להיות מוחזקים ללא כל בסיס משפטי ולפיכך יש להשיבם.


בעניין זה חשוב להבהיר עניין נוסף לרקע טענה נפוצה שהושמעה בהקשר זה, בדבר תחולתם האפשרית של דיני הסיכול במצב הנדון (לפי סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א – 1970). אמנם, יש בסיס לסברה שיסודות דיני הסיכול, ולרבות התנאי בדבר היעדר צפייה של הנסיבות המסכלות, מתקיימים בנסיבות הנדירות שהביא נגיף הקורונה. אך לענייננו חשובה ההבהרה שאפילו אם דיני הסיכול יחולו יהיה בכך רק כדי להעניק לאולם חסינות מפני תביעת אכיפה ופיצויים הבאות מצד הנפגע; אין בתחולת דיני הסיכול כדי לשנות את עצם סיווגו של הצד הלא-מקיים כמפר. גם אין בתחולת דיני הסיכול כדי לשלול ממזמין האירוע את זכותו לבטל את החוזה או כדי לפטור את האולם מחובתו הבסיסית להשיב את כספי המקדמה שקיבל על חשבון התמורה (ליסודות דיני הסיכול ותוצאותיהם: גבריאלה שלו ואפי צמח דיני חוזים 766 ואילך (מהדורה רביעית, 2019)).


כמובן, אין להקל ראש בעובדה כי האולמות סובלים מהכבדה כלכלית משמעותית בתקופה זו. אולם הדבר איננו מניב את המסקנה כי על מזמיני האירוע לשאת בתוצאותיה של הכבדה זו. זו בוודאי לא התוצאה לפי הדין המצוי. אם כן, רעיון הבסיס, שלפיו חייב האולם בהשבת הכספים ששולמו לו, עומד בשורש דיני החוזים הנוהגים.


ההיבט העקרוני השני של החוק עוסק באפשרות להפחית מגובה ההשבה סכום מסוים, וגם היבט זה עולה בקנה אחד עם דיני החוזים הנוהגים. אכן, כאשר הופר החוזה ובוטל חייב כל צד לחוזה להשיב את מה שקיבל על-פי החוזה. עם זאת, הזכות להשבה, לפי הדין הנוהג, כפופה לשיקולי צדק. בית המשפט מוסמך להביא בחשבון כל שיקול של צדק בבואו לשקול מתן פטור, חלקי או מלא, לצד החייב בהשבה. גם כאן הדברים חלים, ואפילו ביתר שאת, אם תתקבל טענת סיכול מצד האולם. אם ייקבע שהחוזה סוכל הופכים עצם ההשבה ושיעורה לכפופים לשיקול דעתו של בית המשפט (סעיף 18(ב) לחוק החוזים תרופות). אם כן, גם לפי דיני החוזים הנוהגים, עשוי בית המשפט למתן את תוצאות ההשבה וגם סביר שיעשה כן: מקרה נגיף הקורונה נראה כמקרה נאות להפעלת שיקול הדעת השיפוטי במטרה לעשות צדק בין הצדדים ולחלק ביניהם את הנזק, בדרך זו או אחרת. חוק החזר מקדמה משקף כאמור רעיון זה בקבעו כי שיעור ההשבה יופחת בהיקף זה או אחר בהתאם לנסיבות.


גם ההיבט העקרוני השלישי של החוק, חובת הצדדים לנהל משא ומתן מחודש בתום-לב, נתמך בידי דיני החוזים הנוהגים ומשתלב בהם היטב. בהקשר זה ראוי להדגיש כי השיח הציבורי והמשפטי הרחב שהתעורר בתקופה האחרונה בכל הנוגע לדוקטרינת הסיכול ולהשלכתה על חוזים עקב נגיף הקורונה, מחמיץ חלק גדול מתמונת דיני החוזים של ישראל. דיני הסיכול אינם ערוץ יחידי, ואפילו לא העיקרי, שבאמצעותו מתמודדים בתי המשפט עם שינוי נסיבות המשבש את אפשרות ביצועו של החוזה (ראו: איל זמיר חוק חוזה הקבלנות, תשל"ד – 1974, 416 – 419 (1994); איל זמיר "השופט ברק ודיני החוזים: בין אקטיביזם לאיפוק, בין חופש החוזים לסולידאריות חברתית, בין שפיטה לאקדמיה" ספר ברק 343, 407 - 408 (2009)). בתי המשפט מגיעים לא אחת לתוצאה של התאמת החוזה לשינוי בנסיבות בהתבסס על עקרון תום-לב. עקרון תום-הלב מופעל, בין היתר, כדי לעצב מחדש חיובים חוזיים תוך סטייה מהביצוע המוסכם של החוזה; כדי למנוע עמידה דווקנית של אחד הצדדים על זכויותיו החוזיות נוכח שינוי נסיבות קיצוני; וכדי להגביל, לעתים אף לשלול, את כוחו של צד לחוזה לתבוע פיצוי או לבטל את החוזה, כאשר מצופה ממנו כאדם הגון בנסיבות להימנע מפעולות אלה (אפילו כשהוא נפגע מהפרה). החשוב לענייננו הוא שגם מזמין האירוע, במקרה שלנו, איננו פטור מכל חיוב, ואל לו להראות כמי שקופץ על האפשרות לבטל את החוזה או כמי שעומד באופן דווקני על זכויותיו. מעקרון תום-הלב נובעת חובת שני הצדדים – האולם מכאן והמזמין מכאן – לשתף פעולה זה עם זה בהתחשבות הדדית, תוך הגשמת ציפיותיהם הסבירות של הצדדים.


מעבר לכך, במקרים רבים בתי המשפט מעודדים צדדים הנתונים בסכסוך לשאת ולתת על שינוי תנאי החוזה. סירוב לנהל משא ומתן על שינוי החוזה נוכח נסיבות קיצוניות עלול להיחשב כהפרת חובת תום-הלב, בידי מזמין האירוע העומד על קיום החוזה כלשונו או על ביטולו, או בידי האולם המתעקש להשאיר בידיו את הכספים שקיבל או לקבוע אירוע חדש בדרך של תכתיבים חד-צדדיים (ראו, באופן כללי, איל זמיר חוק חוזה הקבלנות, תשל"ד – 1974, 425 (1994)). כלומר, גם בהיבט זה, המתמרץ את הצדדים לשאת ולתת על שינוי תנאי החוזה, החוק לא סוטה מהדין שקדם לו, אלא משקף את מגמותיו.


חשש נוסף, ואחר, נוגע בהתערבותו של חוק החזר מקדמה בתניות חוזיות הקיימות בחוזים שמטרתן לחלק את הסיכונים בין הצדדים במקרה שבו החוזה לא יבוצע מחמת "כוח עליון". על פני הדברים, אם הוקצה הסיכון במפורש בחוזה - על הדין לכבד את קביעת הצדדים. עם זאת, גם חשש זה הוא מופרז. נזכיר כי על-פי-רוב, חוזים הנכרתים בנסיבות הנדונות כאן הם חוזים אחידים. עיצובם נעשה באורח חד-צדדי ובמרבית המקרים הלקוח אינו קורא אותם, אינו מודע לתוכנם או שאינו מבין את תוכנם. בהתחשב במאפייניהם של חוזים אלה, גם תניות "כוח עליון" מפורשות אינן חסינות מפני התערבות שיפוטית לפי הדין הנוהג עצמו. יש לפיכך בסיס לסברה שגם לפי הדין שקדם לחוק, בתי משפט יביעו נכונות להתערב בתוכנם של סעיפים כאלה ויפעילו עליהם בקרה ופיקוח, בין היתר באמצעות דיני הפרשנות וחוק החוזים האחידים. גם בהקשר זה חוק החזר מקדמה כלל לא סטה מהדין הקיים אלא שיקף את רוחו ומגמותיו.


לסיכום: כל אחד מנדבכי החוק מתיישב היטב עם דיני החוזים הנוהגים, והחוק בכללותו משקף את רוחם ואת המגמה הגלומה בהם. החוק לא סטה מהדין שקדם לו אלא פעל להבהיר אותו ו"ליישר קו" בהקשרו. אם יש התנגדות לחוק היא איננה קשורה לחידוש משפטי שנקבע בו, אלא לתזכורת העולה ממנו בדבר הדין הנוהג. במלים אחרות, סביר להניח שמי שפעל על-פי הוראות דיני החוזים במשבר הקורונה לא יושפע באורח דרמטי מהוראות החוק.


נותרה לפיכך השאלה המתבקשת: אם החוק משקף את הדין הנוהג, מדוע היה צריך לחוקק אותו? המענה לשאלה זו טמון במידה רבה בדברים האמורים בפסקה הקודמת: במבחן המעשה לא כל הצדדים פעלו על-פי הוראות דיני החוזים בנסיבות השנה החולפת. עקב אי-הוודאות העובדתית והמשפטית שהביא עמו נגיף הקורונה הסתמנה מגמה של ריבוי סכסוכים חוזיים שבמסגרתם כל צד טען לפרשנות מנוגדת של הדין והתבצר בעמדתו. יתרונו של החוק הוא, על כן, בתזכורת העולה ממנו בנוגע לתוכן הדין וביכולתו לעודד צדדים לפעול ברוח הדין הקיים ולקדם וודאות.


כמובן, הסכומים שנקבעו בחוק עשויים להיות כאלה שאינם תואמים במדויק את נסיבותיו של מקרה ייחודי זה או אחר. זהו חסרונו האפשרי של כל הסדר אחיד וקבוע מראש, המנוסח ברמה גבוהה של ספציפיות. אך נראה שמול חסרון זה עומדים יתרונותיו הנוספים של החוק: החוק משחרר את הצדדים מהיזקקות להליכים משפטיים העשויים להיות יקרים ומסורבלים עבורם. בכך הוא גם צפוי להפחית את העומס על בתי המשפט ולצמצם את העלויות הכבדות הכרוכות בריבוי התדיינויות, עבור מערכת המשפט והציבור בכללותו. לכן, גם אם החוק לא "יקלע" במקרה ייחודי זה או אחר, זהו מחיר קטן לשלם עבור התועלת הרחבה יותר הכרוכה בו.

1,413 צפיות
bottom of page