top of page
  • דוד אנוך

חיפוש תירוצים מוסריים בעזה

[פורסם קודם ״בשיחה מקומית״ 17.12.2023]


נראה שישראל, במסגרת ניהול הלחימה (ובעיקר ההפצצות) בעזה, נוקטת לא אחת בפרקטיקה שאפשר לכנות "חיפוש תירוצים מוסריים": מציאת הצדקה למעשה שמלכתחילה אי אפשר היה להצדיקו. היא מבקשת, למשל, להפציץ בניינים רבי-קומות שאינם מטרות צבאיות סטנדרטיות (בנייני משרדים אזרחיים ומגורים), ולגרום להרס ואולי אף להרג של בלתי מעורבים, כדי לקדם מטרות לגיטימיות של הלחימה (על דרך של הרתעה, אולי, או של דמורליזציה בקרב הכוחות הלוחמים של האויב, או האצת מיטוט מערכות הפיקוד והשליטה של החמאס). אבל מקבלי ההחלטות יודעים היטב שפעולה כזו – גרימה של הרס של מטרות אזרחיות והרג של בלתי מעורבים – כאמצעי למטרות הלחימה היא פסולה מוסרית ואסורה משפטית, גם אם מטרותיה מוצדקות. מצד שני, מקבלי ההחלטות יודעים שהן המוסר והן הדין הבינלאומי מתירים, במקרים מסויימים, גרימת פגיעות כאלה כ"נזק אגבי", כלומר, כתוצאת לווי צפויה אך בלתי-מכוונת של תקיפה של מטרה צבאית לגיטימית. או-אז, מתחיל מסע לחיפוש מטרות צבאיות לגיטימיות בבניינים רבי-קומות. זו, ככל הנראה, אינה משימה כה קשה, לפחות למי שמצויד בכלים מודיעיניים רבי-עוצמה. לא קשה למצוא משרד, נאמר, שקשור בחמאס, או מכשיר קשר, או איש חמאס, כמעט בכל בניין רב-קומות בעזה. משנמצאה מטרה לגיטימית כזו – קטנה וחסרת חשיבות ככל שתהיה – מנצלים מקבלי ההחלטות את התירוץ המוסרי שהעלו בחכתם, ותוקפים את הבניין. אלא שעכשיו, הם תוקפים מטרה צבאית לגיטימית, והנזק לבניין וליושביו הבלתי מעורבים אינו עוד אלא נזק אגבי, וגרימת נזק כזה עשויה להיות מותרת (אם היא מידתית).


אניח שזה אכן דפוס פעולה נפוץ בימים אלה (כפי שמראה, למשל, יובל אברהם בתחקיר מטלטל, וכפי שנראה סביר לאור האחוז הגבוה באופן חריג של בלתי מעורבים בהרוגים ובפצועים בעזה, ולאור מספר המטרות האדיר שצה"ל מכריז על תקיפתן מאז ראשית המבצע). אם כך, מדובר בניצול לא שגרתי של ההבחנה המסורתית בין פגיעה מכוונת בחפים מפשע לבין פגיעה (צפויה אך בלתי-מכוונת) בהם כנזק אגבי בלבד – שהרי אין מדובר בסדר הרגיל, של זיהוי מטרה צבאית חשובה ותקיפתה (תוך צפייה של נזק אגבי), אלא בחיפוש מכוון של מטרה צבאית, לעתים קרובות לא מאוד חשובה, בדיוק כדי לאפשר יצירה של נזק אגבי. מה המעמד המוסרי והמשפטי של פרקטיקה כזו? 


באופן אולי מפתיע, אני חושב שאין די בעצם חיפוש התירוץ המוסרי כדי להפוך את הפעולות הרלבנטיות לפסולות מוסרית. אבל פרקטיקה כזו עשויה להיות מותרת רק בהתקיים תנאים נוקשים למדי, תנאים שככל הנראה אינם מתקיימים במקרים עכשוויים רבים. ואם את/ה מקבל/ת החלטות – בין בדרג מדיני בכיר, בין בדרג-ביניים מבצעי או במנגנון תומך קבלת ההחלטות – אם את/ה נוטל/ת חלק בחיפוש תירוצים מוסריים כאלה, עליך/עלייך לוודא שהתנאים האלה מתקיימים.


פרקטיקה כזו עשויה להיות מותרת מוסרית, משום שהנוקט בה מגביל את פעולותיו בהתאם לדרישות המוסר. ובדרך כלל, זה כל מה שנדרש כדי שפעולה תהיה מותרת מוסרית. חישבו, למשל, על אדם שאוהב ליטול חלק בחיכוכים אלימים, אבל שלא מוכן לעשות זאת באופן פסול מוסרית. אולי אדם כזה, למשל, יחפש עבודה כמאבטח-לילה בברים, שבהם יש לא אחת צורך בהרחקה של לקוחות שיכורים, גם תוך שימוש בכוח. כמובן, משעה שאנחנו יודעים שהאדם בדוגמא הזו אוהב ליטול חלק בחיכוכים אלימים, למדנו דבר-מה בעייתי על אודותיו, על אודות אופיו (ואולי יהיה זה גם מוצדק שלא למהר ולמנותו למשרה כזו). אבל בכל זאת, כשהוא משתמש בכוח סביר בנסיבות שמצדיקות זאת בבר, פעולתו מותרת מוסרית. הוא אמנם בחר במקצוע זה כדי שיתאפשר לו להשתמש בכוח (באופן מוסרי). במובן זה, הוא עסק בחיפוש תירוץ מוסרי להפעלת כוח. אבל הוא הגביל את פעולותיו בהתאם לדרישות המוסר, הוא וידא שהוא לא עובר גבול מוסרי בבואו לרצות את חיבתו לחיכוכים אלימים. אולי אין די בכך כדי להופכו למודל של מוסריות. אבל די בכך כדי להפוך את פעולתו למותרת מוסרית. המוסר אינו דורש מאנשים להיות מודל של מוסריות. הוא דורש מהם אך הקפדה שלא לעבור את הגבול המוסרי. 


באופן דומה – אם ישראל מבקשת לקדם את מטרות הלחימה בדרכים שונות, אבל מוודאת שאין היא עושה זאת בדרכים שעוברות את הגבול המוסרי, פעולותיה מותרות, גם אם יש בהן כדי להוות חיפוש תירוצים מוסריים, וגם אם אין הן מהוות מודל נפלא של מוסריות. (וממילא אינני יודע מה יהיה מודל נפלא של מוסריות בנסיבות בלתי נפלאות בעליל כמו אלה שאנו מוצאים עצמנו בהן).


בכל זאת, פרקטיקה כזו של חיפוש תירוצים מוסריים עשויה להיות מוצדקת מוסרית רק בהתקיים התנאים הבאים: 


ראשית, כמובן, מטרת ההפגזה חייבת להיות ראויה, וההפגזה חייבת להיות כזו שסביר מאוד שתקדמה. אינני יודע עד כמה סביר שתקיפות של "מטרות עוצם" (על הנזק האגבי שלעתים קרובות הן כרוכות בו) תקדמנה מטרות לגיטימיות של המלחמה הנוכחית.


שנית, מקבלי/ות ההחלטות צריכים/ות להיות מונעים בתום לב על-ידי ההקפדה שלא לעבור את הגבול המוסרי, ובראש ובראשונה לא לפגוע בחפים מפשע באופן מכוון, כאמצעי למטרות הלחימה. הם צריכים להעניק בשיקוליהם את מלוא המשקל לפגיעה בבלתי מעורבים בעזה, ולעקרונות מוסריים רלבנטיים. הם גם לא אמורים להיות מונעים רק משאיפה להימלט מאימת הדין הבינלאומי. הצהרות רבות על כך שבעזה אין בלתי-מעורבים, למשל, נותנות יסוד מוצק להאמין שהתנאי הזה לא מתקיים, לפחות לא לגבי מקבלי החלטות רבים. אבל אני מניח שיש גם מקבלי החלטות – אולי, למשל, בדרגי-ביניים צבאיים – ששואלים עצמם שאלות מוסריות בתום לב.


שלישית, גם פגיעה צפויה ובלתי מכוונת בנזק אגבי אינה מותרת תמיד. השיקול המרכזי כאן הוא שיקול המידתיות – פגיעה צפויה בבלתי מעורבים מותרת רק אם היא מידתית ביחס ליתרון הצבאי שהתקיפה אמורה להשיג. תנאי המידתיות הוא עמום, כמובן, אבל הוא אינו חסר תוכן לחלוטין. אמנם חישוב המידתיות מעלה סוגיות סבוכות נוספות (איזו תועלת יש לכלול בתחשיב המידתיות – רק התועלת הצבאית המיידית מהשמדת, נאמר, חדר תקשורת קטן של חמאס, או גם התועלת ההרתעתית העקיפה שתצמח מהשמדת הבניין כולו, כנזק אגבי?). אבל בכל זאת יש לומר שהיקף הנפגעים בחלק מההפצצות בעזה מעלה חשש כבד שאין הקפדה על תנאי זה.


תנאי הכרחי רביעי, ואולי המעשי ביותר, קשור לחימוש שבו נעשה שימוש. נאמר שאת חדר התקשורת של חמאס – התירוץ המוסרי שנמצא בבניין רב-הקומות – אפשר להשמיד באמצעות חימוש קל, אבל שחימוש כזה לא ימוטט את הבניין כולו. אם ישראל בוחרת לעשות בכל זאת שימוש בחימוש כבד (כדי להשמיד את הבניין), מובן שפעולתה אסורה. המעבר מהחימוש הקל (שנדרש להשמדת ה"תירוץ") לחימוש כבד משמעו שהשמדת הבניין כולו אינה עוד אך תוצר-לוואי צפוי של ההפצצה. שימוש בחימוש כזה הופך את השמדת הבניין כולו לפגיעה מכוונת בבלתי מעורבים, וככזו, לפסולה באופן ברור.


במקרים מסויימים, אם כן, עצם חיפוש התירוץ המוסרי לא הופך את ההתקפה לפסולה מוסרית. אבל האופנים בהם מיישמת ישראל פרקטיקה זו בעזה בשבועות האחרונים ככל הנראה אינם בני-הגנה.

1 Comment


yuddaaled
Dec 18, 2023

מרגש

Like
bottom of page