כיצד לנהוג במלחמה בעזה בתנאי אי-וודאות: המשך דיון בעקבות פרופ' דוד אנוך

במלחמה הניטשת בעזה נדרשים קציני צה"ל לקבל החלטות קשות בתנאים של אי-וודאות, שתוצאתן עלולה להיות פגיעה בחיי חפים מפשע. לדוגמה, קצין המפעיל כטב"מ מזהה שני פלסטינים עזתים הנושאים בידיהם דבר מה החשוד כרקטה המיועדת לשיגור על בית בשדרות. אם אכן מדובר בשני מחבלים, וודאי יש לפגוע בהם כדי להציל חיי ישראלים חפים מפשע. אם מדובר בשני עזתים בלתי מעורבים וודאי אסור לפגוע בהם לחינם. כיצד ראוי שינהג הקצין שלא יכול לדעת מה כוונתם של שני הפלסטינים?

בהקשר זה ניתן לחשוב על קשת רחבה של שיקולים, המטים את כפות המאזניים לכאן ולכאן. כך למשל, ברשימה שפרסם לאחרונה פרופ' דוד אנוך (11.11.23), הומלץ לקצין המצפוני לפעול כך: עליו להניח שבמערכה הנוכחית מפקדי צה"ל להוטים לפגוע באויב החמאסי ונוטים להמעיט בהקפדה על חיי עזתים חפים מפשע. לכן מן הראוי שבנסיבות של אי-וודאות הקצין המצפוני יתקן את האצבע הקלה מדי על ההדק, זאת באמצעות יתר הקפדה על חיי חפים מפשע ונקיטת זהירות-יתר. ברם, לדעתי זהו ניתוח חלקי בלבד, שכן התמונה השלמה מכילה הנחות ושיקולים נוספים ההופכים את ההכרעה למורכבת הרבה יותר.

כך למשל, עצם ההנחה שמצביאי המערכה לוקים בחוסר זהירות בפגיעה בחיי חפים מפשע מתארת את המצב באופן חלקי. אמנם מצד אחד מקבלי ההחלטות בישראל מאופיינים בלהיטות רבה (ומוצדקת) לפגוע ככל הניתן במחבלי החמאס. אולם הם גם משקללים את הדרישות המחמירות של הדין הבינלאומי, הדורש למזער את הפגיעה בבלתי מעורבים. לשם כך די לראות את הזהירות הרבה שצה"ל נוקט בסביבת בתי החולים בעזה, חרף הידיעה כי מקומות אלה משמשים מסתור למפקדות החמאס. לכן, אין להניח באופן גורף כי צה"ל נוקט באצבע קלה מדי על ההדק; בהיבטים מסוימים צה"ל דווקא נוקט בזהירות מופלגת.

אולם התמונה מורכבת יותר לא רק בשל הנחות היסוד שעלינו להניח, אלא גם בשל השיקולים הרלוונטיים שיש לשקול. כך לדוגמה, מבחינה מוסרית ראוי שהקצין המצפוני המתלבט כיצד לנהוג בתנאי אי-וודאות ייתן משקל לקירבה שיש לו לאזרחי ישראל. לדוגמה, נניח שאני רואה תגרה אלימה שבה אחי מעורב עם אדם אחר, ואינני יודע מי התוקף ומי המותקף. עוד נניח שהדרך היחידה להתערבות היא נטרול התוקף, אלא שכאמור איני יודע מי התוקף ומי המותקף. הדעת נותנת, שבנסיבות אלה, לגיטימי להכריע את אי-הוודאות לטובת אחי ולהגן עליו, משום שהוא אחי. ההשלכה למלחמה בעזה ברורה. אם נניח דמיון בין קרבת משפחה לבין זהות לאומית משותפת (עניין שמצדיק הרחבה בנפרד), הרי שהקצין המצפוני המתלבט אם ללחוץ על הדק הכטב"מ צריך בהחלט לתת משקל לכך שהמאוימים בשדרות הם בני עמו. פרופ' אנוך היה אולי צודק לו היה מדובר בקציני או"ם, שהם זרים הן לצד הישראלי הן לצד הפלסטיני. אולם הדבר שונה לגמרי כשמדובר בקציני צה"ל המגינים על אחיהם ואחיותיהם.

יש שיקול נוסף, מורכב עוד יותר, שחשוב שהקצין המצפוני ישקול, והוא מידת חוסר-המוסריות של האוכלוסייה העזתית. כשאדם צריך לנקוט פעולה בתנאי אי-וודאות, ובצד האחד נמצא תוקפן בלתי מוסרי ובצד השני קרבן חף מפשע, מן הראוי שמי שיישא בעלות של אי-הוודאות יהיה הצד התוקפן שיצר את הסיטואציה. לדוגמה, אם אדם רואה אדם אחר תוקף נערה תמימה, ולא ברור האם מדובר בניסיון רצח, בניסיון אונס, או "רק" בניסיון הפחדה (ואין שהות כדי לברר את העניין כדבעי), ראוי שאותו אדם יניח את התרחיש המחמיר ויפעל בהתאם. התוקפן צריך לשאת בתוצאות של אי הוודאות שהוא יצר. דברים אלה עשויים להיות רלוונטיים גם בענייננו. אמנם זו שאלה סבוכה מהי אחריותו של אדם פרטי למעשים שעושה ממשלתו ומדינתו; הרי לא כל העזתים הם רוצחי חמאס. אולם כאן איננו דנים בשאלה איזה עונש יש להטיל על האוכלוסייה העזתית, אלא כיצד קציני צה"ל הנלחמים בחמאס צריכים לנהוג בנסיבות של אי-וודאות. בהקשר זה נראה ראוי לתת משקל לכך שחלקים גדולים בציבור העזתי בחרו לתמוך מוראלית בתנועת החמאס הנאצית ולצהול אל מול הזוועות שנעשו בעוטף עזה; לא נשמעו קולות עזתיים שביקרו את הטבח שביצע החמאס. אמנם קשה להכליל על האוכלוסיה העזתית כולה, שגם היא נתונה תחת איומי החמאס, אך גם אין להתעלם מן התמיכה המוראלית המסיבית שהיא מעניקה לארגון המחבלים. לכן, בנסיבות של פעולה צבאית נגד ארגוני המחבלים, הנעשית בתנאי אי-וודאות, יש מקום שהצד העזתי יישא בתוצאות של אי-הידיעה שנוצרה ולא הצד הישראלי.

מכלול טיעונים אלה מלמד עד כמה התמונה מורכבת, וכי בתנאי אי-וודאות המאפיינים את המערכה בעזה הקצין המצפוני צריך לשקול מגוון רחב של שיקולים, חלקם מובילים להססנות בעת הלחיצה על ההדק, חלקם דווקא מדגישים את הקרבה ואת המחויבות שיש לו כלפי בני עמו הנתונים תחת התקפה של המפלצת הרצחנית שצמחה ברצועת עזה. אכן, אין לקנא בקציני צה"ל שנדרשים לקבל החלטות מסובכות ומורכבות תחת תנאי אי-וודאות קשים. אנו לא מעוניינים בקצינים שמגלים הססנות יתר להפעיל את הכוח הצבאי שבידיהם, וגם לא בקצינים שמגילים להיטות יתר לפגוע בחפים מפשע. אנו זקוקים לקצינים בעלי חשיבה מורכבת, הרגישים למכלול השיקולים הרלוונטיים, ויודעים לקבל החלטות מאוזנות. טוב שיש לנו קצינות וקצינים ראויים מאין כמותם, שניתן לסמוך על שיקול דעתם לקבל את ההחלטות המוסריות הראויות בתוך המצב הבלתי אפשרי שנכפה עלינו בחזית הדרומית.