על ממשלת ישראל מוטלת האחריות לטפל בעליית בפשיעה בחברה הערבית, אוזלת היד המכוונת צריכה להיענות בדרישה

כל ההורים בינינו מתמודדים ומתמודדות עם אתגרים מורכבים בניסיון לגדל ילדים היטב, לעבוד ולנהל שגרה כלשהי. כך הם הדברים בימים כתיקונים ובוודאי בימים אלה, בהם משתוללת מגיפה בחוץ ובצדה מתרחש בלגן פוליטי שהולך ומידרדר ומגביר עוד יותר את אי-הודאות והחששות.

אבל רובנו – רוב ההורים היהודיים – יכולים לשבת בבטחה בבתינו, לחייך אל ילד שיוצא לטייל עם הכלב, או נערה שיוצאת לריצה, ולא לחשוש שמא יפלו קורבן לכדור תועה. אילו היינו הורה ערבי ובן ה-15 היה יוצא לחבר אחר הצהריים, היינו מכירים את תחושת הפניקה – פניקה שלא עוברת גם כשהוא מודיע שהגיע בשלום, ושתשקוט מעט ובאופן זמני רק כשהוא יחזור הביתה בריא ושלם, עד הפעם הבאה. אבל אנחנו לא.

כיהודיות ויהודים אנחנו נהנים מהפריבילגיה לא להיות מודאגים מכך באופן אישי, לפחות כרגע. זה לא השכן שלנו ששוכב במחלקה לטיפול נמרץ כי איכשהו נקלע למקום הלא נכון אף שהיה בפתח ביתו שלו. אנחנו יכולים להתעלם, זה עדיין לא נוגע לנו. אלא שזה כן, ואסור לנו – בחסדן של פריבילגיות שאנו לוקחים כמובנות מאליהן כל יום – להתעלם מהמציאות הזו ולתת לאזרחים הערבים להתמודד עימה לבדם.

כי אתם מבינים, הבעיה אינה בתחושת הביטחון הגבוהה יחסית של אזרחים יהודים, אלא בעובדה שעבור 20% מהאוכלוסייה תחושת הביטחון האישי הזו אינה קיימת. 65% מהם (לפי מדד הביטחון האישי 2019 ביישובים הערביים של יוזמות אברהם) חיים מתוך תחושת סכנה תמידית לחייהם.

הנה מחשבה שצריכה לא להניח לנו: איך ייתכן שכל אדם עשירי בישראל – כל אזרח עשירי, בתוך ישראל גופא, אפילו בהתעלם ממה שקורה בשטחים הכבושים – חושש לחייו באופן שגרתי? איך אפילו שערוריות פוליטיות ונאום שנושא מנהיג הרשימה המשותפת מדם ליבו לא מצליחים להפוך את הנושא הזה לנושא מרכזי גם בקרב הרוב היהודי? איך ייתכן שאיננו מתייצבים לצד האזרחים הערבים, כתף אל כתף, ומוכיחים בפעם הראשונה מזה 72 שנות עצמאות סולידריות אזרחית סביב נושא שלא אמור להיות שנוי במחלוקת, בשום צורה, בין ימין ושמאל?

את הקשר עם האזרחים הערבים בישראל מתארים לעתים בשלל מילים גבוהות ויפות, אבל המציאות שונה. במציאות שוויונית יותר לא היו צריכים האזרחים הערבים להתחנן לפתחה של מדינה מפלה שתתייחס לבעיית הפשיעה ברצינות ותייצר פתרונות בני-יישום לה, ואף לא לנהל מאבק כדי לגרום למדינה לפעול בהתאם לחובתה הבסיסית ביותר של כל מדינה – להגן על שלומם הפיזי של אזרחיה.

אבל אם כבר יש צורך במאבק כזה, לא ייתכן שאחינו הערבים ינהלו אותו לבדם. ואם אין מנהיגות ומנהיגים יהודיים שרואים זאת ושיכולים להוביל מהלכים רלבנטיים, האחריות נופלת על כל מי שבכל זאת בידו לפעול בעניין, על כולנו: על הציבור היהודי בישראל להתגייס לקריאה לרשויות המדינה ליצור תכנית פעולה מיידית לאיסוף הנשק הבלתי חוקי, פענוח מקרי רצח והתמודדות נגד ארגוני החסות, השוק האפור וארגוני הפשע.

על חברי הסיעות היהודיות בכנסת – ודאי אלה שנמצאים בשמאל ובמרכז, ושלא מתביישים להסתמך על קולות האזרחים הערביים, אם גם רק כ”גוש חוסם” או בדרך אחרת שמאפשרת הן הסתמכות עליהם הן הוצאתם אל מחוץ למחנה – ליזום השקעות נוספות בחינוך, תשתיות, בריאות ורווחה – כולן השקעות שלאורך זמן מורידות שיעורי פשיעה אלימה. ראשי רשויות מקומיות יהודיות צריכים להצטרף לעמיתיהם מהרשויות הערביות שקראו לשורה של צעדים חיוניים למלחמה באלימות בחברה הערבית. ובכל צעד של מחאה – הפגנות, שביתות, כל דרך של הרמת קול זעקה – צריכים אזרחיות ואזרחים יהודים לעמוד לצידם של אזרחיות ואזרחיות ערבים, במאבק שלא אמור להיות מובן מאליו ממנו.

כאשר הפוליטיקאים היהודים חוששים מחבירה חד משמעית לנציגי הציבור הערבי בכנסת, כאשר המדינה מפנה עורף למחויבויותיה, היכולת לייצר שינוי מתחילה בנו, האזרחים. נוח לא לשים לב, אבל זה לא עושה את זה נכון. אולי איחרנו להגיע, אולי אכזבנו לא מעט, אבל כדי להתחיל כאן עתיד אזרחי חדש, הציבור צריך לומר את דברו והקול שאומר “אנחנו כאן ביחד” צריך להישמע צלול וברור כדי להחניק את דברי ההסתה והבלע. זה הזמן לפעול יחד כחברה אזרחית שוויונית שחותרת לצדק לכל אזרחיה כולם. את בעיות החברה הישראלית, אפילו את בעיות החברה היהודית-ישראלית, אי אפשר לפתור בלי לפתור את בעיותיה של החברה הערבית-פלסטינית בישראל. צריך להיות ברור שאנחנו יחד גם בזה.