• ברק מדינה

איסור על מפגש עם עורך-דין במהלך חקירה הוא היתר לעינויים

האיסור על פגישה עם עורך-דין וכן ההיתר להימנע ממסירת ידיעה על עצם המעצר לקרוביו של העצור הם סממנים מובהקים של שיטות חקירה פסולות. הזכות של עצור למסור הודעה על מעצרו לקרוביו ולהיפגש עם עורך-דין ללא עיכוב צריכה להיות מוכרת כזכות מוחלטת.

אחד מדפוסי הפעולה בחקירות של חשודים בעבירות המכונות "עבירות ביטחון" הוא בידודם של העצורים. חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996, קובע כי שופט רשאי להרשות שלא תימסר ידיעה על מעצרו של אדם, וזאת לתקופה של עד 15 ימים, "אם אישר שר הביטחון בכתב, שבטחון המדינה מחייב סודיות המעצר, או אם אישר המפקח הכללי של המשטרה בכתב, שטובת החקירה מחייבת סודיות המעצר" (סעיף 36). לכך נוספת הסמכות הקבועה באותו חוק לאסור פגישה של העצור עם עורך-דין. בעניין זה נקבע כי קצין משטרה רשאי לאסור פגישה עם עורך-דין של אדם העצור בחשד לעבירות ביטחון לתקופה של עד 10 ימים, ושופט רשאי להאריך את התקופה עד ל- 21 ימים! ניתן להורות כך אם "הפגישה עלולה לשבש מעצרם של חשודים אחרים, ...להפריע לגילוי ראיה או תפישתה, או לשבש את החקירה בכל דרך אחרת" (סעיף 35). לעניות דעתי, הענקת סמכויות מרחיקות לכת אלה לחוקרי המשטרה ולשופטים היא בלתי נסבלת בחברה דמוקרטית ויש לבטלה. כידוע, לפני למעלה מעשור פסק בית-המשפט הגבוה לצדק, באחד מפסקי-הדין החשובים ביותר בתולדותיו, כי אסורה באופן מוחלט הפעלת לחץ בחקירה באופן הפוגע בכבוד האדם (וממילא אסורה נקיטה בשיטות שונות של עינויים) שתכליתה לגרום לעצור למסור מידע שלא מרצונו. האיסור על פגישה עם עורך-דין וכן ההיתר להימנע ממסירת ידיעה על עצם המעצר לקרוביו של העצור הם סממנים מובהקים של שיטות חקירה פסולות.

הקושי הוא כפול: ראשית, חקירת אדם בתנאים של בידוד מוחלט מן הסביבה במשך מספר שבועות, תוך שלילת האפשרות למסור מידע על המעצר לקרוביו של העצור ולהיפגש עם עורך-דין, היא עצמה אמצעי לחץ פסול. שנית, מניעת פגישה עם עורך-דין שוללת את האמצעי העיקרי לפיקוח על כך שאכן אין ננקטים אמצעים פסולים בחקירה. זהו הטעם שבשלו פסק לאחרונה בית-המשפט הגבוה לצדק, כי ההיתר שנקבע בחוק לקיים הליך להארכת המעצר של חשוד בעבירת ביטחון בלא נוכחות החשוד הוא בטל. במענה לטענה כי הסדר זה נחוץ כדי לאפשר "חקירה מהירה, רציפה ויעילה" פסק בית-המשפט כי מטרה זו אינה מספיקה כדי להצדיק את ההסדר המאפשר להאריך את מעצרו של החשוד בלא להביאו לפני השופט, שכן הסדר זה פוגע ביכולת של בית-המשפט "לקיים ביקורת אפקטיבית על החקירה". בכך רמז בית-המשפט לחשש מפני שימוש באמצעים פסולים בחקירה. והנה, שלילת האפשרות להיפגש עם עורך-דין למשך 10 ימים גורמת לאותה תוצאה ממש של פגיעה באפשרות לוודא כי אין מופעל לחץ בחקירה. מעת שבית-המשפט מאריך את מעצרו של החשוד, עד תום ימי המעצר אין גורם מלבד עורך-דינו של העצור שיוכל לפקח כי אין מופר האיסור על הפעלת אמצעי לחץ בחקירה.

הטעם המוצהר למניעת פגישה של העצור עם עורך-דין הוא לרוב החשש שעורך-הדין ישבש את החקירה. אך אין די בחשש זה כדי להצדיק את המחיר הכבד הכרוך בבידודו של העצור. עורך-דין שימסור מידע אסור לאחרים יואשם בשיבוש הליכי משפט וצפוי לאבד את רישיונו. הטענה כי הסיכון שנשקף מעורכי-הדין הוא משמעותי טעונה הוכחה. הטיעון המקובל לתמיכה בפרקטיקה הנוהגת הוא זהה לזה שהובא בתקופה שקדמה לביטול ההיתר להשתמש בעינויים: אם לא ייעשה שימוש באמצעים אלה תשובש האפשרות לסכל פיגועים ולחשוף התארגנויות המסכנות את ביטחון המדינה. בהנחה שרשויות הביטחון הפרו לאורך העשור האחרון את האיסור על עינויים, הניסיון שנצבר מלמד כי אין בטיעון זה ממש. בדומה לעמדה שנקט בית המשפט בעניין העינויים, אין די בכך שהסמכות להשתמש באמצעי חקירה מיוחדים תצומצם למקרים מיוחדים ("פצצה מתקתקת"). בידי בתי-המשפט אין אמצעים נאותים לוודא שההיתר לנקוט באמצעים מיוחדים ניתן רק במקרים שבהם יש אכן הצדקה לכך, וההיתר להשתמש בעינויים במקרים מסוימים או לאסור על מפגש עם עורך-דין יוצר פרקטיקה של שימוש תכוף ובלתי מוצדק באמצעי זה. נקודה זו משמעותית במיוחד בעניין מניעת המפגש עם עורך הדין, שכן הסמכות בעניין מסורה לקצין משטרה וכלל אינה טעונה אישור של שופט.

אם המעש חשוב לנו ולא רק הרטוריקה, יש להרחיב את האיסור המוחלט על עינויים בחקירה גם לעניין מסירת המידע על מעצרו של אדם לקרוביו ולעניין זכותו להיפגש עם עורך-דין בכל עת במהלך החקירה.

A Theory of the Executive Branch
A Theory of the Executive Branch

unnamed-1
unnamed-1

Between Fragmentation and Democracy
Between Fragmentation and Democracy

A Theory of the Executive Branch
A Theory of the Executive Branch

1/18