תכלה שנה וועדותיה, תחל שנה עם חקירותיה?

הרשימה הבאה פורסמה בגרסה ערוכה בעיתון גלובס (6.9.10).

תש"ע הייתה שנת שיא בפעילותן של ועדות חקירה בינלאומיות הבוחנות את כיבוד כללי המשפט הבינלאומי על-ידי ישראל. את עיקר תשומת הלב הציבורית בתחום זה משכו ממצאי ועדת גולדסטון (שהתפרסמו מספר ימים לפני ראש השנה תש"ע). דו"ח הועדה, אשר היה קשה ביותר מבחינת ישראל, הוביל לדיון ציבורי ער בארץ ובעולם, ולכמה דוחות המשך של מזכ"ל האו"ם. מסקנות ועדת גולדסטון ימשיכו "להעסיק" ככל הנראה את ישראל גם בשנת תשע"א: לאחרונה החלה לפעול ועדת חקירה חדשה מטעם מועצת זכויות האדם שתכליתה לבחון את יישום המלצות גולדסטון. כמו כן, התובע הראשי של בית הדין הבינלאומי שוקל בימים אלו האם לפתוח בהליכים פליליים בקשר ללחימה בעזה; ותביעה פלילית כנגד בכירים ישראלים כבר הוגשה לבית משפט בבלגיה. את השנה שהתחילה בדו"ח גולדסטון סיימו אירועי המשט וועדות החקירה שהוקמו בעקבותיה – ועדות טירקל ואיילנד, ועדת הבדיקה של מזכ"ל האו"ם (בהשתתפות נציג ישראלי) וועדת החקירה של אירועי המשט שמינתה מועצת זכויות האדם. בין לבין, נבחנו השנה חוקיות פעולות ישראל על-ידי דווח האו"ם המיוחד למצב בשטחים, וועדת זכויות האדם של האו"ם, כמו גם על-ידי בתי משפט בספרד, מחלקת המדינה האמריקאית וארגוני זכויות אדם לא-ממשלתיים.

העליה במספר הגופים הבינלאומיים הבוחנים את האופן בו מקיימת ישראל את כללי המשפט הבינלאומי הנה חלק מתופעה רחבה יותר של התחזקות מוסדות משפטיים בינלאומיים בעידן הגלובליזציה - תופעה שאינה קשורה בהכרח לסכסוך הישראלי-ערבי. כך התפרסמו השנה למשל ממצאי ועדת החקירה שהאיחוד האירופי הקים על-מנת לבחון את מלחמת רוסיה-גיאורגיה; ובימים אלו בוחנים גופים בינלאומיים חשדות לביצוע פשעי מלחמה במהלך מלחמת האזרחים בסרי לנקה, ובמהלך מהומות שהתרחשו בקניה ובגיניאה.

למרות האמור לעיל, קשה שלא להתרשם כי היקף המעורבות של הגופים הבינלאומיים בנעשה בישראל חריג בהיקפו – הן במספר הגופים הבודקים והן באופי התקריות הנבדקות. יחס "מיוחד" זה המוענק לישראל נובע, בחלקו, משילוב גורמים: אקלים פוליטי בינלאומי עויין ההופך, בצדק או שלא בצדק, את אפשרות ניגוחה של ישראל בזירות משפטיות בינלאומיות לפעולה פשוטה יחסית, מניעים פוליטיים זרים העומדים מאחורי פעולת חלק הגופים הבינלאומיים והנגישות הרבה למידע מהזירה הישראלית-פלסטינית.

עם זאת, נראה כי לישראל עצמה תרומה מסוימת להגברת הפעילות הבינלאומית נגדה: ראשית, יש לבקר את הבחירה להשתמש בשנים האחרונות באמצעים צבאיים שנויים במחלוקת "ומושכי אש", כגון השימוש בחימוש זרחני בעת הלחימה בעזה והריסת בתי מחבלים במזרח ירושלים. בעוד שתועלתם הצבאית של אמצעים אלו הנה מוגבלת או לא-ברורה, נזקם התדמיתי והמשפטי הנו רב. נדמה, איפוא, כי במקרי גבול יש להעניק לחשש מפני ההסתבכות הבינלאומית הצפויה משקל רב יותר בעת עיצוב המדיניות הביטחונית הנוהגת.

שנית, נטיית הקהילה הבינלאומית להתערב בנעשה כאן מושפעת מדימויה של מערכת המשפט הישראלית, הצבאית והאזרחית, כאמצעי יעיל לבירור טענות אודות הפרות המשפט הבינלאומי. חלק מהגופים הבינלאומיים – בעיקר גופים שיפוטיים זרים ובינלאומיים – נוטים שלא להפעיל סמכות שיפוט במקרים בהם מדינות עושות כן בעצמן בצורה עצמאית, יעילה וכנה. סירובה של ישראל לקיים הליך חקירה עצמאי לאירועי "עופרת יצוקה", החלטת הפרקליטות הצבאית במהלך האינתיפאדה השניה להקשיח את התנאים לפתיחה בחקירות מצ"ח והימנעות בית המשפט העליון מלהתערב בסוגיות ביטחוניות מסוימות (למשל, הריסות בתים עונשיות), מזמינים למעשה פיקוח בינלאומי כחלופה למה שנתפס כתגובה לא מספקת של מערכת המשפט הישראלית. התנהלות ישראל בפרשת המשט – הקמת ועדת חקירה ממשלתית הכוללת משקיפים בינלאומיים – נראית כפעולה בכיוון הנכון, העשויה להוביל הפעם לתוצאות טובות יותר במישור הבינלאומי.

לבסוף, החלטתה של ישראל שלא לשתף עם חלק מהגופים בינלאומיים החוקרים את פעילותה ראויה לבחינה מחדש. הגם שהרצון לא להעניק לגיטימציה לפעולתם של גופים בעייתיים, כגון ועדת גולדסטון (אשר מונתה על-ידי גוף עויין לישראל - המועצה לזכויות האדם), הנו מובן, הרי שבחלק מהמקרים אי-שיתוף הפעולה מחזק את הרושם לפיו יש לישראל מה להסתיר. הדבר אף עשוי לעודד אימוצן של מסקנות חד-צדדיות בעלות השלכות ארוכות-טווח קשות מבחינתה של ישראל. גם כאן, ההתנהלות בפרשת המשט – בעיקר ההחלטה לשתף פעולה עם צוות הבדיקה שמינה מזכ"ל האו"ם – מצביעה לכאורה על הפקת לקחים מפרשיות העבר ועשויה להקטין את הפגיעה באינטרס הישראלי של הליכי החקירה הבינלאומיים.

מכל מקום, יש יסוד סביר להניח כי גם בתשע"א ובשנים שלאחריה ישראל תמצא עצמה במוקד חקירות בינלאומיות רבות. להתפתחות זו השלכות לא פשוטות על יחסי החוץ של ישראל – החקירות נובעות מאקלים בינלאומי לא נוח לישראל, אך גם תורמות להמשך ביסוסו של אקלים כזה. ישראל תיטיב אם תפנים את ההתפתחות הזו במצבה הבינלאומי ותתאים את עצמה למציאות החדשה. עליה להיזהר יותר מבעבר מלאמץ אמצעים שחוקיותם ותועלתם אינה ברורה, לחזק את מנגנוני השפיטה הפנימיים שלה – בין היתר על מנת להדוף אגב כך לחצים משפטיים בינלאומיים, ולשקול שיתוף פעולה גם עם גופים בינלאומיים לא נוחים עבורה.

#זכויותאדם #ועדותחקירה #משפטבינלאומי