• גיא פסח

דרושה רשות להגבלים חוקתיים - גלגלצ, "רשימת הפלייליסט" ועקרון חופש הביטוי

לפני כשבועיים, בית המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ, נדרש לעתירה העוסקת בהיבטים שונים הנוגעים לפעילות תחנת הרדיו גלגלץ, הפועלת במסגרת גלי צה"ל (בג"ץ 8226/09 גיא אופיר ואח' נגד שר הביטחון, החלטה מיום 20 ספטמבר 2010). לצד טענות שונות, מתחום המשפט המינהלי (הנוגעות לתשתית הסמכויות בהקשר של פעילות גלגלץ), טענה נוספת של העותר הציבורי – עו"ד גיא אופיר, הייתה כנגד שיטת ה"פלייליסט" המונהגת בגלגלצ. שיטה זו תוארה, בתגובת המדינה לעתירה, כ"רשימת שירים שמגובשת מראש לפי הקו המוסיקאלי של התחנה" (סעיף 57 לתגובת המדינה). בהמשך התגובה, מתוארת השיטה בפירוט (סעיפים 74-60 לתגובת המדינה). בקליפת אגוז, המדובר בשיטה לפיה, במקום שכל עורך מוסיקאלי יבחר בעצמו את השירים המושמעים בתוכניות הרדיו שבעריכתו, מתקיימת ישיבה שבועית, אשר בה העורכים מחליטים במשותף על "בחירת השירים החדשים, מספרם ותדירות השמעתם". החלטות מתקבלות, ברוב דמוקרטי, כאשר קולות כל העורכים שווים במשקלם (סעיף 60 לתגובת המדינה), על בסיס שיקולים של "להיטות", "איכות השיר", "פרופיל האמן" ו"תמהיל מוזיקאלי מאוזן" (סעיף 61 לתגובת המדינה), ותוך מתן שיווין הזדמנויות לכל שיר חדש, אשר מגיע לתחנת הרדיו (סעיף 66 לתגובת המדינה).

הלכה למעשה, בית המשפט דחה את העתירה. בהחלטתו, בית המשפט קבע, כי יש לסיים את ההיבטים הפורמאליים, הנוגעים למערך הסמכויות המנהליות שבבסיס פעילות גלגלצ, כשבכך, תסתיים הפרשה. בשולי הדברים, עלתה, במסגרת הדיון בבית המשפט, גם שיטת הפלייליסט. בין היתר, השופטת נאור התבטאה באומרה: "אנחנו כבית משפט לא נבחר שירים, זה לא תפקידנו. הציבו נהלים איך הועדה נוהגת, מה רע בנוהל שהוצג בדבר בחירת השירים?". ואילו, נציגת המדינה, עו"ד זילבר, טענה, כי הויכוח סביב שיטת הפלייליסט הוא ויכוח ציבורי ולא ויכוח משפטי. עוד טענה המדינה, כי שיטת הפלייליסט סבירה וכי המדובר בשליטה המביאה להישגים אדירים בהיקפי ההאזנה לגלגלצ, וכפועל יוצא, גם בקידום מסרי הזהירות בדרכים המוטמעים בשידורי התחנה.

האמנם ?

באמור להלן, הנחת המוצא שלי היא, כי אכן לא נפלו פגמים במערך הסמכויות לפעילות גלגלצ, כי אכן ניתן שוויון הזדמנויות אפקטיבי (ולא רק פורמאלי), לכל שיר חדש המגיע לתחנה, וכי אין בנמצא שיקולים זרים כלשהם בתהליך בחירת רשימת הפלייליטס. ובכל זאת, דומני, כי בית המשפט העליון לא עמד דיו על הכשלים, ולמצער המורכבות, מזווית הראיה של עקרון חופש הביטוי, הנוגעת לשיטת הפלייליסט. ואפרט:

עקרון חופש הביטוי הוא עקרון מורכב ורב שכבות. עניינו לא רק בחופש הביטוי של הדובר להתבטא, אלא גם בזכותם של יחידים, בכובעם כ"קהל נמענים", להיחשף למארג תכנים מגוון. ריבוי, ביזור וגיוון של דוברים ופרספקטיבות הינו, אפוא, תנאי מקדים למימוש ומיצוי עקרון חופש הביטוי. עקרון חופש הביטוי הוא גם עקרון, אשר אמור להנחות ולהקרין על דרך פעולתם של "מוסדות ביטוי". במונח "מוסדות ביטוי" כוונתי למסגרות חברתיות ומוסדות פורמאליים, המשמשים במות ואפיקים, אשר דרכם הציבור הרחב, ויחידים בתוכו, נחשפים וצורכים תכנים ומידע. ביזור שיקול הדעת העריכתי, בתוך "מוסד הביטוי" פנימה, הוא תנאי הכרחי לקידום ערך הגיוון התוכני המונח ביסוד עקרון חופש הביטוי. יחידים ויחידות, במסגרת "מוסד ביטוי", הנהנים מעצמאות וחופש, בבחירות התוכן שלהם, הם המסד, אשר על-בסיסו נבנית מסורת של תרבות תוכן חיה, בועטת ובלתי צפויה. לצד כל אלה, יש להוסיף, כי "תשומת לב קהל", לבמות תקשורת וגופי שידור, היא משאב מוגבל ונדיר. מעצם טבעו, המדובר במשאב הנוטה להתכנס למספר מוגבל של אפיקי צפייה והאזנה. גם בעולם נטול מגבלות פיסיות, מהסוג של "נדירות תדרים", עקומות הצפייה וההאזנה נוטות להתכנס לקומץ מנועי חיפוש, ערוצי טלוויזיה ותחנות רדיו.


אז איך כל זה מתקשר לשיטת הפלייליסט ?

שיטת הפלייליסט היא שיטה, אשר לפחות על פניה, מעוררת אתגרים, אם לא לומר סימני שאלה, מזווית הראיה של עקרון חופש הביטוי; לפחות ככל שהדברים נוגעים לגלגלצ כגוף שלטוני, המחויב לעקרון חופש הביטוי, תוך שהוא שולט על נתחים ניכרים מתשומת לב הקהל בתחום שידורי מוסיקה ברדיו.


שיטת הפלייליסט, בהגדרתה, היא שיטה המעקרת ומאיינת את מרכיב חופש הביטוי, "פנימה", בשדרות העריכה הפנימיות של תחנת הרדיו. המדובר בשיטה הפועלת לריכוז שיקול הדעת העריכתי, בידי אורגן אחד, במקום ביזור שיקול הדעת העריכתי בקרב מקבץ מבוזר של עורכות ועורכים בלתי תלויים. אין חולק גם, כי רשימת ההשמעה, המתקבלת, בסופו של דיון, מכתיבה קו מוסיקאלי של תכנים מוגבלים בהיצעם. יש להניח, כי הנטייה להתמקד בתכנים פופולאריים ולהיטים קיימת אף בתחנות רדיו נוספות. כפי שידוע לכל, "נוסחת גלגלצ" היא נוסחה מנצחת. ואולם, עובדה זו, אינה גורעת מן השאלה, האם ראוי, כי גוף שלטוני, המחויב לעקרון חופש הביטוי, והשולט על חלקים ניכרים מתשומת לב הקהל, יכפיף את משאבי הביטוי, אשר בשליטתו, לתהליך קבלת החלטות העומד בסתירה לאמות מידה של גיוון וביזור תכנים.

אינני סבור, כי התשובה לשאלה זו הינה תשובה קלה וברורה מאליה. יחד עם זאת, אני כן סבור, כי בית המשפט העליון נקט קלות דעת מסוימת כשבחר לסווג את השאלות, אשר הוצבו לפתחו, כשאלות כמעט מיותרות, ובפרט, כאלה, אשר אינן דורשות בחינה שיפוטית. בשונה מן עמדת בית המשפט, לדעתי, אין המדובר אך ורק בשאלות של סמכות, אלא גם בשאלות של סבירות (משפטית). כוונתי לשאלת סבירות שיטת הפלייליסט תחת מנסרת עקרון חופש הביטוי, ובפרט, היבטי הגיוון התוכני ועיקור מרכיב עצמאות שיקול הדעת העריכתי של העורכות והעורכים המוסיקאליים בגלגלצ. ודוק: קיומו של "פורום עורכים", אשר בו ההחלטות מתקבלות ב"דרך דמוקרטית של רוב קולות", אינה מספקת מזור כלשהו בהקשר זה. זאת, משום, שגם מנגנון קבלת החלטות שכזה מותיר בעינו (ולמעשה, מנפיק) את שני הליקויים המרכזיים של שיטת הפלייליסט: ריכוזיות שיקול הדעת העריכתי והעדר קיומו של ביזור תוכני.

כמה הערות בשולי הדברים:

ראשית, ישנם, כמובן, שיקולים נוגדים, התומכים בשיטת הפלייליסט. למשל, טענת המדינה, כי מטרת גלגלצ היא להגביר את החשיפה למסרי זהירות בדרכים, וכי שיטת הפלייליסט היא תנאי בלתו אין להשגת תשומת לב קהל אפקטיבית למסרים כאמור. על-פניו, לכאורה, יש ממש בטענה זו. ואולם, עדיין, היה מקום לבחון את משקלה ומעמדה של טענה זו אל מול אותם היבטים הנוגעים לעקרון חופש הביטוי. בפרט, יש מקום לעשות כך כאשר נוכח הפופולאריות הרבה של גלגלצ, תהליך קבלת ההחלטות, בגלגלץ פנימה, מקרין ומשליך גם אל מחוץ לתחנה - כלפי הבחירות ותהליכי קבלת ההחלטות המוסיקאליות של יוצרות, יוצרים, ובעיקר, חברות תקליטים. נוף התרבות המוסיקאלי הישראלי הוא, במידה מסוימת לפחות, תוצר ההנדסה הגנטית התרבותית של שיטת הפלייליסט. יהיו מי שיאהבו. יהיו מי שיאהבו פחות. ואולם, כך או כך, הריקושטים הללו הם מרכיב, אשר צריך להילקח בחשבון במסגרת בחינת סבירות השיטה.

שנית, טיעון נגדי נוסף צפוי להיות, כי כיום, בסביבת תקשורת, הכוללת את רשת האינטרנט, אין להפריז בדומיננטיות ובכוח ההשפעה של גלגלצ. זו טענה הדורשת בחינה אמפירית. לפחות על-פניו, דומה, כי חלקים ניכרים מתשומת לב הקהל, עדיין, מנותבים לגלגלצ. ומכל מקום, אם זה המצב, אולי ראוי היה להותיר את שיטת הפלייליסט לכוחות השוק המסחריים, בעוד שתחנת הרדיו הציבורית תנצל את משאבי הביטוי, העומדים לרשותה, לקידום תכנים ויעדים, אשר השוק החופשי פחות נוטה לקדם.

ולבסוף, מילה על "ריכוזיות". ישנה נטייה, לפחות בחלקה מוצדקת, לעמוד על החסרונות והמחיר הנלווים לריכוזיות בתחום התקשורת. בין היתר, בשל אותם שיקולים, אשר הוזכרו קודם לכן. המסר, אשר ביקשתי לקדם ברשימה זו, הוא, כי בה במידה, יש לבחון, בעין ביקורתית, נסיבות של ריכוזיות, במסגרת המבנה ותהליכי קבלות ההחלטות הפנימיים של גופי תקשורת; לפחות ככל שהדברים נוגעים לגופי תקשורת ציבוריים, אשר דרגת הכפיפות שלהם לעקרון חופש הביטוי הינה מודגשת.

A Theory of the Executive Branch
A Theory of the Executive Branch

unnamed-1
unnamed-1

Between Fragmentation and Democracy
Between Fragmentation and Democracy

A Theory of the Executive Branch
A Theory of the Executive Branch

1/18