• מרדכי קרמניצר

חוק הזאב מתחפש לכבש

(פורסם ב"הארץ" ביום 1 בנובמבר 2010)

הצעת החוק לתיקון פקודת האגודות השיתופיות (ועדות קבלה ביישובים קהילתיים), שאושרה בוועדת החוקה של הכנסת, היא זאב המתחפש לכבש. לכאורה, ההצעה אוסרת לסרב לקבל מועמד "רק מטעמי גזע, דת, מין, לאום או מוגבלות". למעשה, באמצעות ניסוחו של המבחן - "חוסר התאמה של המועמד למרקם החברתי-תרבותי של היישוב" - היא תאפשר פסילתם של מי שאינם ציונים, קרי ערבים, וכן "בלתי מתאימים" אחרים. כך מצטרפת ההצעה לאפליה המתמשכת כלפי הציבור הערבי בתחום הדיור, ולסדרה של הצעות חוק המבקשות לפגוע בו.


הציבור הערבי בישראל סובל מקיפוח מתמשך בדיור ובהקצאת הקרקעות: הפקעה מאסיבית בעבר, הימנעות מהגדלת שטחי הבנייה ביישובים ערביים והעדר תוכנית אב ברבים מהם. בצד קיפוח בתחומים נוספים, כמו חינוך ותעסוקה, עולה התחושה שערביי ישראל אינם אזרחים שווי זכויות ושמדובר במדיניות שתכליתה לדחוק אותם החוצה. התוצאה היא עוינות הולכת וגוברת בין ערבים ליהודים בישראל.


יש מי שתומכים עקרונית, בהם פרופ' רות גביזון, ב"שווה אבל נפרד". אבל גם אלה חייבים להודות שבתנאים הבלתי שוויוניים הקיימים, הדרתם של ערבים מיישובים קהילתיים היא אפליה לרעה שלהם.


מהרצון להרחיק ערבים מיישובים קהילתיים עולה ריח רע של גזענות. גם ההצדקות לגישה זאת, כמו החשש מירידת ערך נכסים, מנישואים מעורבים ומהתפרצות אלימה, מפוקפקות.


כיצד היינו מגיבים לו טיעונים כאלה הושמעו כלפי יהודים במדינה אחרת? מול העדפה של פרטים יהודים - שבסיסה גזעני - להתגורר עם בני עמם בלבד, ניצבת זכותו של המיעוט שלא להיות מושפל עקב הדרה על בסיס השתייכות לקבוצה. ידה של הזכות הזאת היא על העליונה.

אין מדובר רק בחירות המתגורר לבחור את שכניו, אלא גם באופן שבו מחלקת המדינה טובות הנאה כלכליות. בחלוקה זאת אסור למדינה להפלות על בסיס לאומי-אתני. אם נקבל את ההנחה שההצדקות שהוזכרו להדרת ערבים מיישובים קהילתיים גוברות על הזכויות לשוויון ולכבוד אנושי, הרי שאין הן מתייחדות ליישובים קהילתיים קטנים, אלא נכונות לכל צורת התיישבות, כולל ערים חסרות מאפיינים קהילתיים. אפשרות זו אינה לגיטימית בחברה דמוקרטית. לכן יש קו ישר בין הצעת החוק הזאת לבין קריאותיהם של רבנים בצפת לא למכור ולא להשכיר דירות לערבים.


כל עוד קיים במדינה רוב יהודי, יישמר אופייה היהודי. זהו ההבדל בין רוב למיעוט, שמצדיק יישובים לערבים (או טבעונים) בלבד, אבל לא ליהודים בלבד - יהודים הם הרוב, ואין חשש לזהותם הקבוצתית, ואילו הערבים הם מיעוט, ולכן זהותם הקבוצתית מאוימת.


ההסתגרות הלאומית שההצעה נועדה לקדם, תוביל להעמקת הניכור והעוינות. ממילא ההפרדה בין יהודים לערבים בישראל קיצונית: אין כמעט מגורים, חינוך או שירות צבאי משותפים. ייתכן אף שישראלי-יהודי לא יפגוש במהלך חייו ישראלי-ערבי. כך נוצרים פחדים, דעות קדומות ואיבה.


אין ספק שההצעה מקדמת את החזון של ישראל ביתנו - להעלים את הערבים, ובדרך לחבוט בהם בתקווה שיצאו מכליהם. ברור גם שאם יעבור החוק, תרשום לעצמה הכנסת "הישג" גדול - מתן תחמושת לאויבי ישראל ולטענותיהם כי זוהי מדינת אפרטהייד גזענית.