על המסע האליטופובי האנטי אקדמי בישראל: מי רוצה להרוס את האליטות ומדוע?

בימים עגומים אלה עוסקת וועדת החינוך של הכנסת ביוזמתו של חבר הכנסת אורלב ובשיתוף פעולה נמרץ של שר החינוך בהרס שיטתי של חופש הביטוי של הסגל האקדמי ושל החופש האקדמי שלהם. מטרת המסע היא לטהר את האקדמיה מן הפוסט ציונים ולהבטיח שהאקדמיה תקדם עמדות ציוניות לאומיות. המסע לטיהור האקדמיה הוא חלק ממתקפה כוללת על מה שמכונה "האליטות." יש הסבורים כי ההתקפה על האליטות אשר לפני מספר שנים כוונה בעיקרה כנגד בתי המשפט ומכוונת עתה כנגד האקדמיה הישראלית איננה אלא כלי ציני בידיהם של פוליטיקאים או כאלה החפצים להפך לפוליטיקאים. ואכן אין כל ספק כי הטענות בדבר הדרת הציונות או הציונים מן האקדמיה מונעות מן הרצון של צעירים שאפתניים לבסס את מעמדם הציבורי-פוליטי. ואולם מן העובדה שהמרד האנטי אליטיסטי (אליטופובי) מסייע ככל הנראה להצלחה הפוליטית של פוליטיקאים בתחילת דרכם ניתן להסיק כי לסנטימנטים האליטופוביים שורשים עמוקים בקרב קבוצות גדולות בחברה הישראלית.

הקרבנות של האליטופוביים הם לעתים קרובות קרבנות אקראיים. האליטפוביה בישראל כוונה בתחילה לעבר תנועת העבודה ולאחר מכן מאמצע שנות התשעים אל עבר בתי המשפט. בשנים האחרונות מכוון הלהט האליטופובי אל עבר הסגל האקדמי. יש לצפות כי לאחר שמהלך זה יסתיים תימצא "אליטה" חדשה אשר תספק לאליטופוביים את ליטרת הבשר שלהם. אין זה הפגמים (האמיתיים או המדומים) של האליטות אשר מביאים את השנאה כלפיהם אלא דווקא השנאה היא היא המיילדת את הפגמים. כמו בן הזוג המתוסכל המטיח אל הרצפה את כד הזכוכית דווקא ויכול היה באותה המידה לנפץ את צלחת החרסינה כך בחרו גם האליטופוביים לתעל את יצרי ההרס שלהם באקדמיה דווקא ואולם בה במידה יכלו לבחור גם באגודת העיתונאים או בחברה להגנת הטבע.

בהינתן עובדות אלה, טיעונים אקדמיים בזכות החירות האקדמית נראים חיוורים ומיותרים. הכוחות הרוחשים מתחת לפני השטח, כמו גם העובדה שהחברה הישראלית איבדה– פיזית ומטאפורית – את היכולת להציב לעצמה גבולות, דנים את טיעוני בזכות החירות האקדמית לתהום הנשייה. בכל זאת, למרות להט היצר המעוור את קול התבונה והופך את העיון האקדמי בשאלה ללא רלוונטי, ראוי לבחון באופן אקדמי קר ואנליטי את הטעמים העמוקים העומדים כיום מאחורי האליטפוביה האנטי אקדמית ואת המאפיינים של התופעה.

התנועה המזוהה יותר מכל עם האליטפוביה הישראלית האנטי אקדמית כיום היא תנועת "אם תרצו" – תנועת ימין חדשה המתעקשת משום מה להיקרא תנועת מרכז (ואף, בכוחניות האופיינית לה, מאיימת בתביעות דיבה כנגד אלו המזהים אותה כתנועת ימין). תנועה זו נהנית מבולטות תקשורתית רבה בין היתר בשל התרומות המאסיביות של חוגי ימין דתי קיצוני בארה"ב. חברי התנועה יזמו את כתיבת דו"ח הסילבוסים במסגרתו נבחנו הסילבוסים של חוגים למדע המדינה ונמצא על פי הדו"ח כי הסילבוסים הללו מבטאים עמדה אנטי ציוניות ואנטי לאומית. הדו"ח עצמו נכתב בחיפזון ושיקף לא רק רשלנות אלא גם בורות עמוקה הן במתודולוגיה סטטיסטית והן בהבנה של תיאוריה פוליטית. בין יתר הפנינים בדו"ח נטען כי כתביהם של פרופסורים ציונים כמו פרופסור רות גביזון ופרופסור אמנון רובינשטיין אינם זוכים לייצוג נאות בסילבוסים של מדע המדינה. גם מי שאינו מומחה יכול להבחין כי הבחירה להתמקד בייצוג של שני הפרופסורים הללו דווקא ובסילבוסים של מדע המדינה איננה מקרית. הפרופסורים הציונים הנזכרים בדו"ח אינם כלל אנשי מדע המדינה ותחום התמחותם הוא משפט חוקתי! למותר לציין כי הסילבוסים של הקורסים למשפט חוקתי לא נבדקו במסגרת הדו"ח. זאת ועוד חברי התנועה שיזמה את הדו"ח טענו לליווי אקדמי מטעמו של ד"ר אודי לבל אלא שד"ר לבל אשר תואר בדו"ח כמלווה אקדמי של המחקר לא קרא מעולם את הדו"ח וככל הנראה לא ידע שהליווי האקדמי של הדו"ח מיוחס דווקא לו. לו היה המחקר מתבצע באוניברסיטה עצמה ומוגש כעבודת מחקר הייתה עובדה זו לכשעצמה מביאה את כותבי הדו"ח בפני וועדת משמעת בגין תרמית.

אלא שיו"ר וועדת החינוך של הכנסת חבר הכנסת אורלב לא נתן לזוטות מעין אלו לשבש את תכניותיו. חבר הכנסת אורלב לא התמהמה והבין מייד את הפוטנציאל הפוליטי האדיר של הסנטימנטים האליטופוביים. חבר הכנסת אורלב שמעולם לא טרח לבחון את הטעמים לנטיות הימניות הקיצוניות של ראשי הישיבות ולייצוג הלא פרופורציוני של אנשי ימין בקרב האליטות הישיבתיות הזדרז לכנס את הוועדה לדיון במה שכונה "הדרה של עמדות ציוניות". הדו"ח של "אם תרצו" וכן שורה של אנקדוטות שתוארו בהרחבה בוועדת הכנסת ושאת אמיתותן איש לא טרח לברר שימש בסיס לדרישה שהמועצה להשכלה גבוהה תבדוק ביסודיות את ההאשמות בדבר "הדרת עמדות ציוניות". זמן קצר לאחר הישיבה החליט חבר הכנסת אורלב ליטול על עצמו גם את התפקיד של וועדת המינויים האוניברסיטאית וניסה להתערב כדי להבטיח מינוי של דוקטור צעיר שהכשרתו אומנם בפילוסופיה יוונית ואולם רשימת הפרסומים שלו כוללת אך ורק מאמרי דעות בעיתונות היומית. חבר הכנסת אורלב סבר כי המחבר של מאמרים קצרים בעיתונות היומית בענייני ציונות ראוי למינוי יותר מן המועמד שבחר לכתוב מאמרים אקדמיים בתחום שלשמו נשכר המועמד (דהיינו פילוסופיה יוונית). דומה שבכך מצטרף חבר הכנסת אורלב למסורת אשר קוראת תגר על האבחנה בין פוליטיקה לאקדמיה ובין הכנסת לבין האוניברסיטה. אל הקלחת הזו הצטרף גם המכון לאסטרטגיה ציונית שפרסם דו"ח משלו בעניין האנטי ציונות לכאורה של האקדמיה. דו"ח זה כמו גם הצורך הדחוף לקדם אקדמיה ציונית-לאומית שימש מצידו עילה עבור חבר הכנסת אורלב לכנס בשנית את וועדת החינוך של הכנסת. בישיבה שנייה זו הכריז גם שר החינוך על תכניתו לקדם קוד אתי מחייב משלו בנוסף לקודים האקדמיים המחייבים של האוניברסיטאות.

מרבית הטענות המועלות על ידי האליטופובים מבוססות על אנקדוטות המיוחסות למרצה כזה או אחר או על דוחות שאפילו שמות היועצים האקדמיים שלהם מפוברקים. חבל לייגע לפיכך את הקורא בניסיון לסקור טענות אלה. מכל הטענות בחרתי לבחון טענה אחת הנשמעת לבקרים ואשר נראית על פניה משכנעת. טענה זו מבוססת על התחושה כי באקדמיה (ובמיוחד במדעי הרוח והחברה) יש ייצוג לא פרופורציוני לאנשי שמאל. ייצוג זה כך נטען מוסבר על בסיס ההעדפה ממנה נהנים אנשי שמאל בוועדות המינויים. העדפה זו אחראית לייצוג הבולט של אנשי שמאל באקדמיה הישראלית.

אין כל ספק כי אליטות אינן מייצגות באופן פרופורציוני את החלוקה הפוליטית באוכלוסיה. האליטה של רבני הישיבות למשל מוטה ככל הנראה לימין המפה הפוליטית ואני לא אתפלא אם יתברר כי רבנים בעלי עמדות שמאלניות יתקשו מאוד להיבחר לתפקידים מרכזיים בישיבות. עם זאת לו הייתי יו"ר וועדת החינוך של הכנסת לא הייתי מזדרז לכנס את הוועדה לדון "בהדרה של עמדות מרכז ושמאל" בישיבות הגבוהות בישראל. יש מספר לא מבוטל של כשלים בטיעון לפיו יש תת ייצוג של עמדות ציוניות באקדמיה ובוודאי שיש כשלים בהיסק הרשלני לפיו תת ייצוג מעיד על "הדרה." ראשית לא ברור לי כלל כי יש ייצוג לא פרופורציוני של אנשי שמאל במדעי הרוח. כידוע מדעי הרוח כוללים גם את מדעי היהדות ובאילו כך אני מנחש יש ייצוג לא מבוטל לימין ולעמדות ציוניות-לאומיות. שנית כפי שידוע לכל סטטיסטיקאי מתחיל קורלציה בין שתי תופעות איננה מצביעה על קשר סבתי. גודל הנעלים של מתמטיקאים במחלקה למתמטיקה גדול מן הממוצע באוכלוסיה (באשר הממוצע כולל גם תינוקות וילדים). ואולם אין להסיק מעובדה זו כי וועדת המינויים במחלקה למתמטיקה בוחרת את המועמדים על פי גודל נעליהם. זאת ועוד מחקרים שנעשו במדינות אחרות מצביעים כי גם במדינות אחרות יש ייצוג לא פרופורציוני לשמאל במדעי הרוח והחברה. לתופעה זו ניתנו הסברים לא מעטים שאינם מבוססים על קונספירציה שמאלנית אנטי לאומית וחלק מהסברים אלה נראים רלבנטיים גם בישראל. כך למשל נטען כי האופי הבינלאומי של האקדמיה ובמיוחד העובדה שאנשי אקדמיה חשופים יותר מאחרים לקשרים בינלאומיים מחזקת את הזיקה הגלובאלית ומחלישה את הנטיות האתניות לאומיות. לבסוף בישראל אליטות הימין מכילים לעתים קרובות משכילים דתיים אשר בוחרים לא אחת במסלול ישיבתי ולא אקדמי. בחירה זו מטבע הדברים יכולה להביא לייצוג לא פרופורציוני של אנשי שמאל באוניברסיטאות. אינני טוען כמובן שהסברים אלה הם מספקים או נכונים. כל שאני טוען הוא שהאליטופובים לא טרחו לבסס את הטיעון בדבר ייצוג יתר של השמאל באקדמיה או את הטענה בדבר ההטיה לכאורה בוועדות המינויים. החברים השאפתנים מתנועת אם תרצו אינם חפצים לחקור באמת האם יש הטיה פוליטית באקדמיה. הם מסתפקים בהטחת ההאשמה ולא בביסוסה.

בכך הם ללא ספק צודקים. בדיקה של השאלה האם יש ייצוג לא פרופורציוני של אנשי שמאל באקדמיה ואם יש כזה מה הטעמים לייצוג זה לא תביא את חברי התנועה אל התהילה הציבורית בה הם חפצים. גם את ההאשמות שייצוג היתר של יהודים באקדמיה האמריקאית, בתקשורת ובהוליווד מעיד על קונספירציה יהודית-ציונית ועל "הדרה של עמדות פוסט יהודיות או נוצריות" לא טורחים מפריחי ההאשמה לבסס. כשם שאנטישמים בארה"ב יאמצו בשתי ידיים את ההאשמה הזו (עם או בלי ראיות) כך בישראל די בהטחת האשמה באקדמיה שהיא בלתי ציונית או שהיא "מדירה" את הציונים כדי להבטיח שהסנטימנטים האליטופוביים האנטי אקדמיים יזכו את מפריחי הטענות בכתבות בולטות בתקשורת היומית ואולי בסופו של יום גם במושב נכסף בבית הנבחרים. אם תצלח דרכם של האליטופוביים האנטי אקדמיים עלולה ישראל להישאר ללא אליטות של ממש. אלא שאז באופן אירוני אליטופוביה לא תוכל לשמש יותר כרטיס כניסה לבית הנבחרים. קשה לנהל מאבקים אליטופוביים ללא אליטות.