כמה הערות על אי העברת תקציבים לשירותי הכיבוי – בעקבות השריפה הגדולה בכרמל

האסון בכרמל חשף את חוסר המוכנות של שירותי הכבאות לטיפול בשריפות גדולות, והעיתונים מלאים בדיונים בשאלה מי אשם בכך. בין השאר אנו למדים כי החלטת הממשלה להקים רשות ארצית לכבאות לא יושמה, מאחר שמשרד האוצר התעקש כי כחלק מאותו מהלך (שמחייב כמובן הקצאת משאבים ניכרים) תבוטל זכותם של הכבאים לשבות.
המדיניות של משרד האוצר היא לדרוש "רפורמות" כתנאי להעברת תוספת תקציב כלשהי. כך למשל אולצו האוניברסיטאות לשנות את מבנה ההנהלה שלהן באופן שמפחית את כוחו של הסגל האקדמי. וכך התדרדרו הרשויות המקומיות לפני שנים ספורות להלנת שכר מסיבית בגלל דרישת האוצר לקבל "תוכניות הבראה" כתנאי להעברת תקציבים. אינני יודע אם בתקופה האחרונה, עם השינויים הפרסונליים בראשות אגף התקציבים, ניתן לצפות (ולקוות) לשינוי במדיניות זו. מכל מקום מדובר במדיניות ארוכת שנים שהשלכותיה לעיתים הרות אסון.

אין ספק שבגופים ציבוריים רבים נדרשות רפורמות כאלה ואחרות. אין גם ספק שתחת לחץ של סגירת הברז התקציבי ניתן לכפות עליהם קבלת רפורמות. אבל החוכמה אינה מצויה כולה במשרד האוצר. פקידי האוצר כופים רפורמה מסוימת שנראית להם נכונה, אולם לפעמים דווקא הגורמים המקצועיים (והפוליטיים) במשרד הרלבנטי – שכוחם מצומצם בהרבה בתהליך זה – יודעים טוב יותר מה נכון באותו תחום ספציפי. כוחו של משרד האוצר בתהליך בניית תקציב המדינה רב מדי, וקושי זה בולט במיוחד כאשר מתעורר צורך קונקרטי בתוספת תקציבית בשל משבר כזה או אחר. בפרט צורמת העובדה שהאוצר מסרב להעביר תקציבים גם כאשר אלה נדרשים לצרכים חיוניים מיידיים. כך היה כאשר עשרות אלפי עובדים ברשויות המקומיות לא קיבלו שכר שנדרש למחייתם הבסיסית במשך חודשים ארוכים, עד ששביתה כללית במשק – שזכתה לתמיכה של בית הדין הארצי לעבודה – חייבה את האוצר להעביר כספים. וכפי שמסתבר עתה, מצב שירותי הכבאות בישראל הוא כה רעוע, שהעברת כספים לצורך פתרון הבעיה היתה גם היא בגדר צורך חיוני מיידי שאסור היה לסרב לו.

לגופה של הדרישה לבטל את זכות השביתה – בהנחה שהדיווחים בתקשורת נכונים והיא אכן היתה הסיבה לטרפוד הקמת הרשות הארצית לכבאות עד כה – הרי שמדובר בדרישה חסרת כל הצדקה. יש בה כדי להעיד שהאוצר מתעקש על "רפורמות" בכל מחיר כתנאי להעברת כספים, גם כאשר פקידי האוצר לא יודעים איזה רפורמות לדרוש. שירותי הכיבוי הם שירותים חיוניים, וממילא כוח השביתה בשירותים כאלה מוגבל יותר לפי הפסיקה. כך, כאשר מדובר ברופאים בבתי חולים, או בגופים שמספקים חשמל או מים, או בכל שירות חיוני אחר, בית הדין יוציא צו מניעה להגבלת השביתה ביתר קלות, ולמדינה פתוחה גם האופציה להוציא "צווי ריתוק" כנגד השובתים (אף שבשנים האחרונות לא היה צורך בכך). ניתן כמובן ליזום חקיקה שתסדיר את נושא השביתות בצורה מקיפה, ותכלול מגבלות מסוימות על שביתות בשירותים חיוניים, אבל בודאי שחקיקה כזו, אם תהיה, לא תוגבל לכבאים בלבד דווקא, וגם לא תאסור עליהם לחלוטין לשבות – כי אין כל הצדקה לכך. זכות השביתה היא זכות יסוד, אשר נגזרת מחופש ההתארגנות של העובדים – ואין מגבילים אותה אלא במידה ההכרחית.

יכולות כמובן להיות דעות שונות לגבי זכות השביתה של הכבאים. אבל ברור בעיני כי דרישה מצד האוצר לויתור מוחלט על הזכות, המלווה ב"שוט" של הימנעות מהעברת כספים למטרה חיונית, אינה בגדר הליך דמוקרטי תקין לביצוע "רפורמה" בתחום זה.