פורסם ב"הארץ" ביום 16 בדצמבר 2010

גילוי הדעת של עשרות רבני ערים, כי חל איסור גורף על השכרה או מכירה של דירות לנוכרים, יוצר מציאות המחייבת חשבון נפש, הבהרות חד משמעיות ואף עשיית מעשים בכל המוקדים של המדינה והחברה בישראל.

דווקא משום כך תהיה זו טעות למצות את התגובה בקריאות להעמיד לדין או לפטר את הרבנים, להפריד דת ממדינה, או לשלול את הלגיטימיות של האופי היהודי של המדינה. קריאות מתלהמות עלולות למנוע ראייה של המורכבות והתמודדות הן עם סמכות הרבנים במדינה ומשמעויותיה, הן עם התוכן והמוסריות וה"יהודיות" של עמדותיהם, והן עם סוגיית דפוסי המגורים של קבוצות שונות בישראל.

המחלוקת על דפוסי המגורים הרצויים של יהודים וערבים ועל השימוש במשפט להשגתם אינה מוכתבת על ידי דת. יש הגורסים "עיוורון צבעים" כעמדה נורמטיבית יחידה הקשורה בשוויון אזרחי, בהנחה כי זה יביא לשילוב גובר. יש הגורסים הפרדה מוחלטת. ויש כאלה, כמוני, המעדיפים הסדרים חברתיים מגוונים יותר, שיאפשרו לקהילות הלאומיות מגוון אפשרויות חיים, מבחינת דרגת השילוב והלכידות הפנימית שלהן.

גם בלי ההיבט הדתי המחלוקת הזאת מניבה אלימות, עוינות והדבקת תוויות. חשוב להתמודד אתה עניינית. כידוע, בישראל ובאזור יש מאבקים רבים נגד שילוב של "זרים" בקהילות. אלימות מופנית כלפי ערבים וכלפי יהודים. מכתב הרבנים - בצד ההסתייגויות של רבנים אחרים וכל קובעי המדיניות - לא יצר את הבעיה. הוא רק הוסיף לסוגיה הטעונה ממילא את סוגיות יחסי דת ומדינה ואת שאלת הזהות היהודית - לאומית או דתית - של ישראל.

טוב שהנשיא, ראש הממשלה, שר החינוך וכמה מנהיגים דתיים חשובים הבהירו מיד, כי הם ומדינת ישראל אינם עומדים מאחורי המכתב. אך קל לגנות ולהתנער יותר מאשר להתמודד עם הסוגיות. התוכן המקומם של המכתב אינו צריך להסיט את תשומת הלב מן העיקר. חקירה פלילית אינה דרך להשקיט סערה ציבורית, אלא צעד לפני העמדה לדין. בתחום של דיבור בנושא בעל חשיבות ציבורית הנטייה אינה להעמיד לדין. מהלך ההחתמה של מספר רב של רבנים נועדה ליצור כאן מלכוד - אין לשחק לידי מוביליו.

על רשויות המדינה להתרכז בטיפול מהיר ויעיל בהתנכלות למי שרוצים להשכיר דירה לאדם בניגוד לדעת שכניהם, או לדייר שמתנכלים לו, ובפתרונות לצורכי הדיור בעיקר לקבוצות שנוטים להדירן.

הדיון הציבורי הוא חיוני; כדאי שיימנע ממהלכים העלולים להפוך את הרבנים למי שיוצגו כקורבנות של פגיעה בחופש הדת ובתורה. חשוב לתת מקום לוויכוח פנים-דתי בנושא הזה. קריטי לא לאלץ גם את מי שמתנגדים, ערכית ומדינית, לפירוש שנתנו הרבנים, להתייצב להגנת חופש הדת.

מכתב הרבנים אינו "מוכיח" כי היהודיות של המדינה היא תיאוקרטית ולכן אינה יכולה להיות דמוקרטית. יהודיות המדינה איננה מחויבות להלכה היהודית, ודאי שלא לפרשנויות מסוימות שלה שהן מדירות או מתבדלות. עם זאת, היהודיות של המדינה מכירה ברצון של יהודים להיות רוב בארצם ולשמר את ייחודם הלאומי והתרבותי. המדינה מכירה ברצון כזה גם אצל קהילות אחרות. יש לבחון ביושר, אם לרצון הזה יכולות להיות השלכות גם על דפוסי מגורים.