• ראם שגב

הפרדה באוטובוס

בקווי אוטובוס מסוימים, בהם רוב הנוסעים הם חרדים, נהוגה הפרדה בין גברים, היושבים בקדמת האוטובוס, לנשים, היושבות בחלקו האחורי. בשנים האחרונות נערך דיון בחוקיות ההפרדה, ובפרט בשאלה אם היא מהווה הפרה של איסור ההפליה, החל גם על מפעילי אוטובוסים. לאחרונה (ינואר 2011) החליט בית המשפט העליון בסוגייה, תוך קביעת שלוש מסקנות. ראשית, כפייה של הפרדה כאמור היא אסורה. שנית, הפרדה בהסכמת כל הנוסעים – ובמיוחד הנוסעות – היא חוקית. כדי להבטיח כי ההפרדה בהסכמה, ולא בכפייה, קבע בית המשפט כי תנאי לחוקיות ההפרדה הוא הצבת שלט באוטובוס המבהיר כי כל נוסע/ת רשאי/ת להחליט היכן לשבת וכי בית-המשפט יבחן את הסוגיה שוב בעתיד הקרוב כדי לבחון אם קיימת תופעה של כפייה בהקשר זה. לבסוף, בית המשפט קבע כי מותר למפעילי האוטובוסים לתמוך בהפרדה בהסכמה בדרך של פתיחת הדלת האחורית על-ידי נהג האוטובוס עבור נשים בלבד (וכן בדרך של הצבת מתקני תשלום בחלק האחורי של האוטובוס). האם החלטה זאת היא ראויה? החלק הראשון של ההחלטה – האיסור על הפרדה בכפייה – נראה מוצדק בעליל ואינו שנוי במחלוקת. אמנם הפרדה בכפייה עשויה להיות מוצדקת אם יש טעם חזק בעדה, המצדיק את מחיר הכפייה, וייתכן כי טעם כזה קיים לדעתם של אנשים עם השקפת עולם חרדית מסוימת, אבל עמדה זאת אינה משכנעת. יחד עם זאת, למרות ההסכמה הרחבה לגבי הקביעה הראשונה, היא בעלת חשיבות מעשית מכיוון שנראה כי נוהג ההפרדה לווה לעתים בכפייה בעבר. לפיכך, יש גם חשיבות לקביעה כי גם ההיתר להפרדה בהסכמה עשוי להתבטל אם יתברר כי היא מלווה בכפייה. לכאורה, גם החלק השני של ההחלטה – ההיתר להפרדה בהסכמה – הוא מוצדק בעליל. לכל הפחות, נראה כי חלק זה אינו שנוי במחלוקת; למיטב ידיעתי לא הוצע לאסור על נוסעים ונוסעות להחליט ליד מי הם (לא) יושבים. אולם מסקנה זאת אינה מובנת מאליה, אם נוהג ההפרדה הוא פסול, ובייחוד אם מידת הפסול היא משמעותית, כפי שמניחים לפעמים. האם זה אכן המצב? נוהג של הפרדה פיזית בין אנשים, לאור אחת מעילות ההפליה הקלאסיות (לרבות מין), תוך מתן שירות זהה באיכותו ("נפרד אבל שווה") הוא לעתים, אם כי לא תמיד, פסול. הפסול יכול לנבוע מכך שהשירות הישיר אינו באמת זהה (בהינתן ההנחה הנוספת לפיה אין הצדקה לאי-שוויון בהקשר זה). ספק אם זה המצב בכל הנוגע למטרה הישירה של נסיעה באוטובוס – הגעה ממקום למקום בתנאים סבירים (אם יש הבדל בין החלק הקדמי של האוטובוס לחלקו האחורי מבחינת תנאי הנסיעה הישירים הוא, כך נראה, שולי). אך השירות במובן הרחב עלול להיות נחות ככל שההפרדה יוצרת תחושה של השפלה. יתר על כן, גם אם השירות הוא זהה, הפרדה עלולה להיות פסולה אם אינה מבוססת על שיקול ענייני ובמיוחד אם היא משדרת מסר, שעלול להשפיע על תפישתם ועקב כך על התנהגותם של אנשים, לגבי הערך (המוחלט או היחסי) של אנשים בעלי מאפיין מסוים. ברוח זאת נטען כי הפרדה בין גברים ונשים באוטובוס גורמת או מעודדת תפישה לפיה נשים הן בעלות ערך נחות מזה של גברים ועקב כך יחס בלתי ראוי אליהן. תוצאות אלה (תחושת ההשפלה והמסר האמור) אינן נובעות בהכרח מעצם ההפרדה, בפרט אם יש טעם טוב בעד הפרדה אשר אינו משקף תפישה כאמור, אבל הן אפשריות. אם הפרדה בקווי האוטובוס בישראל פסולה מטעם זה, היא עשויה להיות פסולה גם אם המעורבים הישירים – נוסעי האוטובוסים הרלוונטיים – מסכימים לה. (ההסכמה בהקשר הנדון אינה מושלמת – לא כל הנוסעות מסכימות לה ולפעמים היא מושגת עקב כפייה. אבל אני רוצה להבחין בין השאלה הראשונה – אם הפרדה בכפייה פסולה – שאלה שכבר עניתי עליה בחיוב, לבין השאלה השנייה – לגבי הדין הראוי במידה בה יש הסכמה שאינה תוצר של כפייה במובן שאילו מתייחס בית המשפט.) הסכמת המעורבים היא אמנם בעלת חשיבות (לפעמים) אבל היא לא תמיד בעלת חשיבות מכרעת. בהקשר הנדון, היא אינה מכריעה הן מפני שנוהג ההפרדה עלול להשפיע (גם) על נשים אחרות, אם הוא עלול להוליך ליחס שלילי פסול כלפיהן, והן מפני שעמדת המעורבות אינה משקפת בהכרח את המסקנה הראויה אף לגבי האינטרסים שלהן (גם אם היא אינה תוצר של כפייה, במובן אליו מתייחס בית המשפט). אולם, ככל שעמדתם של כל המעורבים הישירים היא בעד הפרדה, הרי שגם אם הפרדה היא פסולה, כך שיש שיקול בעד מניעתה, יש גם שיקול נגד פעולה בניגוד לרצונם של המעורבים הישירים. אמנם, לא כל סיכול רצון של אדם כרוך במחיר מוסרי, אבל זהו המצב בדרך-כלל (גם אם ההסכמה אינה מושלמת ובפרט אינה מבוססת על מידע מושלם, אינה עצמאית לחלוטין ואינה משקפת כראוי את האינטרס הראוי של המסכימים). מהי אם כן המסקנה – איזה שיקול יש להעדיף? כדי לענות על השאלה האמורה יש לבחון את משקלם של השיקולים האמורים, כלומר, מצד אחד, את חומרת הפסול בהפרדה, ומצד שני, את מחיר הכפייה. קשה מאוד להעריך את משקלו של השיקול הראשון, כלומר, את המידה בה הפרדה כאמור עלולה להוליך אל (כלומר להחריף את התופעה של) יחס בלתי ראוי אל נשים. גם את משקלו של השיקול הנוגד לא קל להעריך, אבל ברור כי הוא משמעותי, שכן מניעת הפרדה, כאשר הנוסעים מעוניינים בה, מחייבת, כך נראה, איסור (הנאכף על-ידי סנקציה של קנס נניח) על ישיבה במקום כזה או אחר באוטובוס (זה יצטרך להיות איסור מוזר למדי, למשל, איסור על גבר או אשה לשבת בחלק של האוטובוס בו יש רוב של גברים או נשים, בהתאמה, כדי למנוע היווצרות הפרדה לאור מין). מחיר הכפייה של איסור כזה הוא משמעותי (אף כי הערך של עצם החירות לבחור מקום ישיבה באוטובוס אינו גבוה). לכן, התשובה אינה מובנת מאליה, אך ייתכן כי ההחלטה השנייה של בית-המשפט לא לכפות את מניעת ההפרדה, למרות פסלותה, היא נכונה. הספק העיקרי מתעורר לגבי החלק השלישי של פסק-הדין – אישור התמיכה של מפעילי האוטובוסים בנוהג ההפרדה באמצעות פתיחת הדלת האחורית עבור נשים בלבד (והצבת מתקני תשלום נוספים). לכאורה, החלטה זאת אינה מתיישבת עם ההנחה לפיה הפרדה, אף בהסכמה, היא פסולה ואינה נמנעת רק בשל עלות המניעה. אמנם, ספק אם הימנעות מפתיחת הדלת האחורית (או הצבת מתקני תשלום נוספים) תמנע את הנוהג, ולכן ספק אם יש טעם בכך מבחינה זאת, ואף בחשבון כולל לאור המחיר הכרוך בדבר מבחינת סיכול רצונם של המעוניינים בהפרדה. יחד עם זאת, יש ערך בהימנעות בתמיכה, גם אם אינה מונעת את ההפרדה, אם היא מבהירה כי מניעת ההפרדה אינה נובעת מההנחה שהיא ראויה, ככל שהבהרה כזאת עשויה להשפיע (באופן חיובי) על התנהגותם של אנשים, חרדים או אחרים.

A Theory of the Executive Branch
A Theory of the Executive Branch

unnamed-1
unnamed-1

Between Fragmentation and Democracy
Between Fragmentation and Democracy

A Theory of the Executive Branch
A Theory of the Executive Branch

1/18