• ברק מדינה

גבולות כוחו של בג"ץ - על פסק-הדין בעניין ההפרדה באוטובוסים

הרשימה פורסמה ב"הארץ" (19.1.2011)

פסק-הדין בעניין ההפרדה באוטובוסים (בג"ץ 746/07 רגן נ' משרד התחבורה (5.1.11)) זכה לקבלת פנים צוננת בקרב פובליציסטים ליברלים (למשל, כאן), ששיבחו את בית-המשפט על שקבע שההפרדה אסורה, אך טענו נגד ההיתר לאפשר לגברים ולנשים שחפצים בכך לשבת במקומות נפרדים. מרב מיכאלי רואה בכך ביטוי לדפוס חוזר בפסיקת בג"ץ: "בית המשפט כותב בהחלטותיו דברים חריפים, מצוינים, מרגשים ממש, על אי חוקיות ההפרדה, בזכות השוויון. אבל באותה נשימה הוא מאפשר לבעלי הכוח, למי שמקיימים את הדיכוי והאפליה, להמשיך ולקיים אותה כמעט ללא הפרעה". מכאן המסקנה העגומה שלה, "אל תפנו לבג"ץ, חבל על הטרחה". הדיווח על פסק-הדין הספציפי פשוט אינו מדויק. בית-המשפט פסק חד-משמעית שאסור להפעיל "קווי מהדרין". הוא לא הסתפק ב"דברים מרגשים", אלא קבע שורה של הסדרים שנועדו למנוע את ההפרדה הכפויה: הוטלה חובה לתלות שלטים באוטובוסים שבהם נהגה בעבר הפליה, שבהם ייאמר: "כל נוסע רשאי לשבת בכל מקום שיבחר (למעט המקומות המסומנים לאנשים עם מוגבלויות) - הטרדת נוסע בעניין זה עלולה להיות עבירה פלילית"; נקבעה חובה לפרסם הודעות בעניין בעיתונות החרדית; נקבעה חובה להפעיל פקחים גלויים וסמויים לבדיקת התנהגות הנוסעים, ואפילו הוכרה החובה להעמיד לדין נוסעים שינסו לכפות הפרדה. קצפם של המבקרים יצא על שבית-המשפט קיבל את המלצת הוועדה הציבורית, לאפשר כניסה לאוטובוס מהדלת האחורית. אך ההיתר ניתן לזמן מוגבל, שבמהלכו יקוימו בדיקות סמויות כדי לוודא שהדבר אינו פוגע בנוסעים. למשל, אם יתברר שגברים העומדים מחוץ לאוטובוס מחייבים נשים להיכנס רק מהדלת האחורית, נקבעה בפסק-הדין החובה להפסיק לאלתר את האפשרות הזו. טענת הביקורת העיקרית בהקשר זה היא, בלשונה של מיכאלי, ש"בדלת האחורית ימשיכו לעלות כל הנשים החרדיות שאולפו לכך - גם באלימות - בשבע השנים שבהן התפשטה ההפרדה השערורייתית הזאת". אני מתקשה להבין את הטענה הזו: האם ההצעה היא שהיה על בית-המשפט לקבוע חובה "לאלף" מחדש את הציבור החרדי, "גם באלימות", על-ידי קביעת חובה על נשים לשבת ליד גברים? בית-המשפט הסתפק באיסור לכפות הפרדה, ולא כפה עירוב על שאינם חפצים בכך, וקל לראות שיש לכך טעמים מוסריים ופרקטיים טובים מאד.איני שותף גם לטענה שפסיקות בג"ץ בשנים האחרונות מאכזבות. חשוב להתאים ציפיות. ההנחה שבית-המשפט יכול להוביל שינוי בתפיסות יסוד חברתיות, מתעלמת מהמגבלות המוסדיות של בית המשפט. בית-המשפט יכול, במגבלות לא מעטות, למנוע מהממשלה ומהכנסת מלפגוע בזכויות. הוא יכול "לחנך" את רשויות השלטון, אך אין בכוחו "לחנך" את הציבור. הקביעה שההפרדה על בסיס עדתי בבית-הספר בעמנואל היא פסולה, לא גרמה למפלים לראות את האור ולשנות דרכם. למעשה, לרוב ההפך הוא הנכון – גם מבקרי הפרקטיקות המפלות מקרב הציבור החרדי מתקשים לתמוך בפסק-דין המתיימר להראות לציבור את הדרך הנכונה, והתוצאה היא תמיכה, אפילו מאולצת, של מאות-אלפים במעשים מפלים. בהינתן הציפיות הסבירות, בג"ץ פועל היטב בניסיון לחזק הטמעה של ערכים ליברלים. הוא אינו עושה זאת בדרך של כפייה על הציבור החרדי, אלא בהגבלת כוחו של השלטון לנקוט צעדים שמעודדים תרבות לא-ליברלית. בין היתר, הוא מחייב את הכנסת להסדיר בחקיקה סוגיות כמו לימודי ליבה, פטור משירות צבאי לתלמידי ישיבה, מלגות לתלמידי כוללים ועוד. שינוי חברתי מחייב הקמת מוסדות מתאימים, בניית מערך תמריצים ועוד. לבית-המשפט אין הכלים לעשות זאת - הכתובת לכך היא הממשלה והכנסת.