עם כוונות טובות לא הולכים לבית-ספר

בעקבות פסק-דין אבו לבדה נ' שרת החינוך, בעניין הזכות לחינוך חובה חינם במזרח ירושלים

יש ודאי מי שיתרשם למקרא פסק-הדין החדש של בג"צ, שבו התקבלה עתירתם של ילדים ממזרח ירושלים כי המדינה תספק להם חינוך חובה חינם, כפי שהיא מחויבת לעשות על פי חוק לימוד חובה, התש"ט-1949. פסק-הדין כולל אמירות חזקות בדבר הזכות לחינוך וחובתה של המדינה לספק חינוך לתושביה (ובכלל זה, לאור סיפוח מזרח ירושלים, גם על תושבי אזור זה). ועם זאת, בעיקר זועקת מפסק-הדין, עד כדי כאב, אוזלת היד של בית המשפט העליון בטיפול בעניינים מעין אלה.

פסק-הדין עצמו מתאר את השתלשלות העתירות הקודמות באותו עניין. כבר בשנת 2001 ניתן פסק-דין קודם בנושא דומה. מאז ליווה בג"צ את הנושא דרך עתירות לביזיון בית המשפט. אלא שבפועל מסתבר שהמדינה מתעלמת במידה רבה מהפסיקה, דוחה את ביצוע מחויבויותיה שוב ושוב, מבקשת אורכות ומספקת תירוצים, ובפועל (כמעט) דבר לא קורה. כך במקרה זה וכך במקרים רבים אחרים. התופעה בולטת במיוחד בפסיקה בעניינים בעלי השלכות תקציביות ניכרות, אם כי דומני שאינה בלעדית לעניינים אלה.

גם במקרה הנוכחי, למרות שישנם (על פי פסק הדין) אלפים רבים של ילדים במזרח ירושלים שאינם רשומים לבית ספר כלל (בשל העדר מקום), ועוד אלפים רבים שרשומים לבתי ספר פרטיים והוריהם צריכים לממן זאת (שוב, בשל העדר מקום במערכת הציבורית), המדינה והעירייה אינן ממהרות. תוכניות לטיפול בבעיה מתנהלות בעצלתיים ומבלי שמשקיעים בהן תקציבים משמעותיים. האם הרשויות נענשו על עשור של אוזלת יד, מאז פסק-הדין הקודם? חלילה. להיפך, גם בעתירה הנוכחית, שמלאה מילים יפות, והתקבלה בסופו של דבר, ניתנו למדינה עוד 5 שנים לטיפול בבעיה. וגרוע יותר, המדינה הרי יודעת, על בסיס ניסיונה הקודם, כי גם בחלוף 5 שנים תוכל להמשיך למשוך זמן, ולהתחמק, ודבר לא יקרה.

ברשומה שפורסמה כאן לאחרונה טען ברק מדינה כי חשוב להתאים ציפיות, וכי לאור המגבלות המוסדיות הוא אינו שותף לביקורת לפיה פסיקות בג"צ בשנים האחרונות מאכזבות. דומני כי לפחות בהקשר של פסיקה שאינה מקוימת משך שנים, קשה שלא להתאכזב. לעיתים בית המשפט עצמו מהסס ונמנע מלתת סעדים נחרצים. אפשר להתווכח אם יש לכך הצדקה או לא. אולם לכל הפחות כאשר ניתן סעד יש לצפות כי הוא גם יקוים. ואילו במציאות של השנים האחרונות, ברור לכל הצדדים כי המדינה לא מקיימת פסקי-דין החלטיים ולבית המשפט אין את הכלים – או את ההון המוסדי – לכפות עליה זאת.

אינני יודע אם ניתן באמצעות פקודת ביזיון בית המשפט להשיג ציות של המדינה באופן אפקטיבי יותר. יתכן שצריך לפתח כלים אחרים. אולם ברור ששיטת משפט דמוקרטית שמכבדת את עצמה לא יכולה להמשיך להתקיים כאשר המדינה אינה מכבדת פסקי-דין.

#ביזיוןביתהמשפט #הזכותלחינוך #שיויון