לשכוח, לא לזכור

כבר שנים שאיני נוטל כל חלק בפולחן השואה הקולקטיבי שלנו. אבל השנה בתי היא חברה גאה במקהלת בית הספר שלה, ובאתי לטקס יום השואה כדי לשמוע את המקהלה שרה.

הטקס היה גרוע הרבה פחות מטקסים אחרים שאני זוכר, ואני בטוח שגם היום מתקיימים הרבה גרועים ממנו (למשל, הייתה בו פחות מהמקובל מניפולציה לצרכים פוליטיים של המדינה היהודית המצטדקת לנוכח עוולותיה). ובכל זאת, קשה להאמין שאלה הם הטקסים שמעצבים את ילדינו, כלומר את כולנו.

הטקס עצוב, כמובן. בכך אין פסול. אבל הטקס כולל גם דיבורים נוראיים, על אלה ש"נקברו חיים", על איך "הלכנו לישון בלי אמא", על רעב, על סבל בלתי נסבל. מדובר, אולי כדאי לומר, בבית ספר יסודי, כלומר בילדים בגילאי 6-12. בימים כתיקונם אני עושה ככל יכולתי לגונן על בתי מפני דברים נוראיים שכאלה. ייתכן שאני מגונן עליה יותר מדי לעתים – אולי כדרכם של הורים אוהבים בכלל. אבל האם זהו באמת רעיון טוב לחשוף ילדים בגיל כה מוקדם לדברים כה קשים, כה קשים עד שעיניי שלי דמעו כמעט לאורך כל הטקס?

אבל זה, אולי, הדבר המדהים ביותר בכל העניין – עיניי שלי דמעו, אבל עשרות, אולי מאות הילדים שנכחו בטקס התבוננו במתרחש כאילו הם מתבוננים בו מבחוץ. האירוע דווקא היה שקט ומסודר – הישג לא קטן לסגל ההוראה והניהול בהתחשב במצב מערכת החינוך היום, אני בטוח – אבל לא כלל, לפחות לא באופן נראה לעין, התרגשות מסויימת, או הפנמה כלשהי, או הזדהות מצד מי מהילדות והילדים. ומה זה אומר עלינו? לא רק שאנו חושפים את ילדינו למסרים כה קשים, אנו גם מצליחים להביא אותם – כבר בגיל 6! – לאדישות מצמררת לתיאורי סבל נוראיים שכאלה. אנו מטפחים נכות רגשית, לא פחות.

וכמובן, האמת שמבחינות מסויימות היא המפחידה מכולן אינה מוזכרת כלל, והדיבור על "חיות אדם" (חלק מהנוסח של ה"יזכור" שהוקרא בבית ספרה של בתי) הוא חלק מהמאמץ האדיר להכחישה: בשני צדי המתרס, של הקורבנות ושל מי שהפך אותם לקורבנות, היו בני אדם, אנשים ממש כמוך וכמוני. אם יש משהו שראוי לדבר עליו בהקשר הנורא הזה, זו האמת המפחידה הזו, ומה שנובע ממנה. אלא שאמת זו מפחידה, מסוכנת פוליטית, ועל כל פנים הדיון בה דורש הרבה יותר מאמץ מגרסת סרט-האימה שאנחנו מציגים כל העת לילדינו.

אינני יודע כיצד אפשר לערוך טקסים טובים מאלה. אולי, למשל, אפשר להכיר בכך שיש דברים שמילים אינן הולמות אותם כלל, ולהסתפק בהשמעת מוזיקה, או בשתיקה. אולי יש להבין שסבל ואבל הם עניינים אינטימיים הרבה יותר, ושיש להזכירם, אם בכלל, במסגרות קטנות הרבה יותר, שמאפשרות דיון אמיתי, הזדהות של ממש, ואולי – אם אפשר – הבנה. ואולי אי אפשר לערוך טקסי שואה טובים יותר. אבל ודאי אפשר שלא לעורכם כלל. אם החלופה היא פולחן השואה כפי שהוא מתנהל היום, זו אפשרות ראויה בהחלט.