מוטב מאוחר מאשר לעולם לא - האם גם ממשלת ישראל צריכה לעשות חשבון נפש בעקבות מאמר החרטה של גולדסטון?

(הרשומה התפרסמה ביום 4 לאפריל 2011 באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה)

מאמר הדעה של השופט ריצ'ארד גולדסטון שבו הוא מביע חרטה על ממצאי דוח ועדת החקירה שבראשה עמד מסייע לתקן עוול היסטורי שגרם לישראל דוח הוועדה. כזכור, הממצא הדרמטי ביותר בדוח היה הקביעה שפעולות ישראל בעזה נועדו לפגוע באזרחים לא מעורבים – קביעה המכתימה את ראשי המדינה והצבא בחשד שביצעו פשעים בינלאומיים. כמו רבים אחרים, סברתי גם אני שטענה זו משוללת יסוד – הראיות שהוצגו בדוח לתמיכה בה היו קלושות ביותר; יתר על כן, ממצא זה של הוועדה עמד בסתירה גמורה (ובלתי מוסברת) לשורה ארוכה של פעולות שנקטה ישראל במטרה להקטין את ממדי הפגיעה באוכלוסייה האזרחית בעזה. העובדה שהשופט גולדסטון עצמו חזר בו מהאשמה כה חמורה כלפי מדינת ישראל היא אפוא התפתחות חיובית ביותר.

עם זאת יש להרהר בשאלה אם ממשלת ישראל תרמה באופן התנהלותה בפרשה ליצירת אותו מצג שווא שלפיו פעולותיה בעזה נועדו לפגוע במכוון באזרחים פלסטינים. ראשית, טענתו של גולדסטון שהשינוי בעמדתו מקורו במידע שהתפרסם לאחרונה בעקבות החקירות הצבאיות שנוהלו בישראל תומכת במסקנה כי לו היה מידע זה נמצא לפניו בעת עריכת הדוח, אולי היו ממצאי הדוח אחרים. אם כך הדבר, יש מקום להרהר שוב בתבונה שעמדה בבסיס החלטת הממשלה שלא לשתף פעולה עם ועדת גולדסטון. הימנעותה של ישראל משיתוף פעולה לא רק שמנעה הצגה מסודרת של עמדת ישראל לפני הוועדה (לרבות הצגת מידע על הפעולות שנקט צה"ל כדי להקטין פגיעה באוכלוסייה הפלסטינית) – מידע שהיה מקשה על הוועדה להגיע למסקנות חריפות כל כך נגד ישראל; היא אף ציירה את ישראל כמדינה שיש לה מה להסתיר – תדמית שתרמה לאמינותם של הממצאים הקשים של ועדת החקירה. אין גם לשלול את האפשרות שעצם ההימנעות משיתוף פעולה עם הוועדה קומם את חבריה ואת השופט גולדסטון נגד ישראל והפחית את נכונותם לצאת מגדרם כדי לאתר בעצמם מידע התומך בגרסה הישראלית (שכזכור לא הוצגה לפניהם באופן מסודר ומפורט). נדמה אפוא שהלקח שיש להפיק מהפרשה הוא כי שיתוף פעולה עם גופים בינלאומיים – גם גופים הצפויים להיות ביקורתיים ביחסם לישראל – לעתים עשוי להקטין את פגיעתם הרעה. כעת מתברר שבכל הנוגע לוועדת גולדסטון סיכוי זה עלה ככל הנראה על הסיכון שהיה כרוך בשיתוף פעולה עמה (בהקשר זה יש לציין שהנזק הכרוך במתן לגיטימציה מסוימת להחלטות הוועדה – השיקול שעמד בבסיס החלטת הממשלה שלא לשתף עמה פעולה - התקזז כנגד הנזק התדמיתי הרחב שהיה כרוך בהימנעותה של ישראל מהצגת גרסתה לפני הוועדה).

שנית, הימנעותה של ישראל מהקמת ועדת חקירה או הליך בדיקה עצמאי אחר לאחר מבצע "עופרת יצוקה" חיזקה את המסר הבעייתי שלישראל יש מה להסתיר בכל הנוגע לאירועים שהתרחשו בעזה. גם כאן בירור מוסמך של אירועי עזה על ידי גוף ישראלי עצמאי בעל יוקרה בינלאומית (עם ליווי בינלאומי או בלעדיו) היה עשוי להשפיע על ממצאי דוח גולדסטון או למצער להפחית את חשיבותו על ידי יצירתה של גרסה קוהרנטית מתחרה ביחס לאופי המערכה ולמטרות שעמדו בבסיסה. אכן, פעולתה של ועדת טירקל שהוקמה כדי לבחון את אירועי המשט ממחישה כיצד תגובה משפטית רצינית של ישראל עשויה לסייע בהפחתת הביקורת הבינלאומית נגד פעולות צבאיות ישראליות. חבל שפעולה דומה לא ננקטה לאחר המבצע בעזה.

בסופו של דבר מאמר הדעה של גולדסטון מנקה את ישראל מהאשמה חמורה על דרך ניהול המערכה בעזה, אך אינו פוטר אותה מהצורך למצות את החקירה בכל הנוגע לכל אחת מהתקריות שהתרחשו במבצע והמעלות חשד להפרתם של כללי המשפט הבינלאומי. בהקשר זה חשוב לציין ששני דוחות ההמשך לדוח גולדסטון אכן שיבחו את ישראל על עצם מאמצי החקירה שנקטה, אך ביקרו את אטיות ההליכים וכן פגמים מהותיים שנפלו בחקירות הצבאיות (היעדר עצמאות בחלק מהחקירות ואי-חקירת גורמים צבאיים ופוליטיים בכירים). ישראל עדיין לא השלימה אפוא את הטיפול בהשלכות המשפטיות של מבצע “עופרת יצוקה” ואינה יכולה לראות במאמר הדעה של גולדסטון משום פטור מלא מהצורך לבצע חשבון נפש בנוגע לפעולותיה.