המחאה החברתית של קיץ 2011 נעדרת שיח משפטי. הטיעונים מבוססים על תביעות מתחום המוסר – חלוקה צודקת של העושר, זכות מוסרית לקיום בכבוד – ולא על טענות לפגיעה בזכויות חוקיות או חוקתיות; והמאבק מתנהל במישור הפוליטי החוץ-פרלמנטארי, הרחק מבתי-המשפט. בניגוד למיתוס, אין בכך חידוש. כמעט כל שינויי היסוד בחברה הישראלית הונעו על-ידי המערכת הפוליטית (הממסדית או החוץ-ממסדית) ולא על-ידי מערכת המשפט. למרות זאת, אני מבקש לטעון כי המחאה החברתית הנוכחית מדגימה היטב את הצורך הדוחק בהשלמת כינון החוקה של מדינת ישראל. אני סבור שהדרישה היסודית של מובילי המחאה צריכה להיות חקיקת חוק-יסוד: זכויות חברתיות.

בשנים האחרונות נעשו מאמצים כבירים לגבש חוקה חדשה לישראל, במקום החוקה הנוכחית (המורכבת מאחד-עשר חוקי-יסוד). המאמצים לא צלחו, במידה לא מעטה בשל המחלוקת בשאלה מהו מקומה הראוי של הביקורת השיפוטית על ההכרעות של הכנסת והממשלה. מסיבה זו נכשלו גם הניסיונות להוסיף לחוקי היסוד הקיימים כמה חוקי יסוד מרכזיים, ובהם חוק-יסוד: זכויות חברתיות, שנועד לקבוע את "החוקה הכלכלית" של מדינת ישראל. החוקה נתפסת בעיני רבים כמסגרת הקובעת את כללי המשחק, את גבולות הכוח של הרוב ואת החובות המוטלות על המדינה כלפי הציבור. מכאן החשש מחוקה – קביעת גבולות עלולה להנציח את העמדות של הרוב הנוכחי. אך זוהי עמדה שאינה מדויקת. למעשה, לחוקה תפקיד יסודי עוד יותר. החוקה נועדה לנסח את האידיאלים שאליהם שואפת החברה ואגב כך ליצור מסגרת של מונחים שאמורים להתוות את השיח הציבורי. החוקה אמורה לסייע ב"מתן שם" (naming) לתביעות.

החוקה (הכלכלית) לא קובעת את השתתפות המדינה בהוצאות הדיור, את סל הבריאות או את שיעור המע"מ. החוקה לא נועדה להגדיר תביעות משום שמימושן תלוי בשורה ארוכה של גורמים משתנים, כמו המקורות שעומדים לרשות המדינה; ומשום שמימוש התביעות תלוי גם בהעדפות המשתנות של הציבור באשר למשקל הראוי שיש להעניק ליעדים שונים כמו צמיחה וצמצום אבטלה לעומת שוויון ועוד. אלה צריכות להיות מוכרעות בבחירות. אבל החוקה נחוצה כדי להגדיר אידיאלים. החוקה צריכה לקבוע שיעדה של המדינה הוא להבטיח חלוקה הוגנת ושוויונית של העושר בחברה; החוקה צריכה לקבוע שלכל אדם הזכות לקיום אנושי בכבוד ושעל המדינה מוטלת החובה להבטיח זאת. החוקה אינה קובעת תביעות אך היא מטילה על כל המשתתפים בשיח הציבורי חובה לנמק את עמדתם בהתייחס לאידיאלים המוגדרים בה. היא מחייבת את הממשלה לנמק האם המדיניות החברתית-כלכלית הנוכחית עולה בקנה אחד עם האידיאל הקבוע בחוקה או מהן הנסיבות שבגינן נגזר עלינו שלא לממש את האידיאל הזה.

מנהיגי המחאה זוכים לביקורת על הקושי שלהם לנסח את תביעותיהם ויעדיהם. ביטוי אירוני לכך ניתן בקריאתם הקצובה של כמה מן המשתתפים בהפגנה הגדולה בתל-אביב, "העם. רוצה. כל-מיני-דברים". יש לכך כנראה סיבות טקטיות – כל תביעה שאינה מסתכמת ב"קחו כסף מהטייקונים" מעוררת מחלוקות (למשל, האם הסיוע לילדים עניים, שרובם ערבים וחרדים, אינו אמור להיות קודם לסיוע לבוגרי אוניברסיטאות?) ותכשיל את השגת היעד של "הפגנת המיליון" שהכול מצפים לה. אבל מנהיגי המחאה אינם צריכים לנסח תביעות. מנהיגי המחאה מנהלים "שיח חוקתי", הם מדברים בלשון של אידיאלים. ולשם כך הכרחי להתעלות מעל אינטרסים קבוצתיים ולהימנע מתביעות קונקרטיות. תביעות קונקרטיות יוכרעו במערכת הפוליטית הפרלמנטארית. ניצחון המאבק יושג אם השיח שהותווה בו יאומץ, ומוטב אימוץ פורמאלי בדרך של חקיקת חוק-יסוד: זכויות חברתיות.