• גבריאלה שלו

הלכת אפרופים - עוד על "כיוונונה" של הלכה מכוננת

בשולי רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ (26.2.2012)

גבריאלה שלו (פרופ' אמריטה, האוניברסיטה העברית)

הדברים מבוססים על מאמר שהתפרסם בכתב העת "קרית המשפט". למאמר המלא ראו: גבריאלה שלו, אפי צמח "דין פירוש החוזה - על מחלוקת פוסקים והסכמת הצדדים", קרית המשפט י (תשע"ב).

מסע התלאות של דין פירוש החוזה תופס מקום ייחודי בנוף המשפט האזרחי שלנו. מעטות הן השאלות מתחום הדין האזרחי, מחוללות המחלוקת, כדין פירושו של חוזה. נפח העיסוק - השיפוטי, התחיקתי והציבורי - בשאלה זו מלמדנו על רגישותה של הסוגיה. הלכת אפרופים היוותה מוקד למחלוקות משפטיות חריפות מיום שניתנה, ועד היום לא חדלו הספקות לגביה. הטעם העיקרי לכך הוא בהיות עניינה של סוגית הפירוש גבולות ריבונותם של הצדדים בתוכן החוזה. השנים שנקפו מאז נתקבל פסק הדין בעניין אפרופים החריפו את המחלוקות שעוררה. תופעה זו קיבלה משנה תוקף בעת האחרונה על רקע התגוששות שיפוטית רועמת, תיקון סעיף 25 לחוק החוזים אשר עורר כשלעצמו מחלוקות בכל כלל ופרט בו, ופרסומה של הצעת חוק דיני ממונות המאמצת את הלכת אפרופים בלא סייג.

מן הבחינה הזו, פסק הדין בעניין המוסד לביטוח לאומי (רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ (נבו, 26.2.2012)), העוסק בשאלת השלכותיו של תיקון (מס' 2) לחוק החוזים הכללי על דין פירוש חוזה, אינו אלא התגשמות הצפוי ותיעוד המוכר והידוע. ולא רק מחמת ההלכה הפסוקה העולה הימנו, אלא ובעיקר מפאת המחלוקות הטמונות בו. בפסק הדין בעניין המוסד לביטוח לאומי קבעו שופטי הרוב כי אין בתיקון לחוק כדי לסטות מן השיטה הפרשנית שנקבעה בהלכת אפרופים. מנגד לעמדה זו ניצבת לא רק עמדתו המסויגת של השופט הנדל בפסק הדין האמור, אלא עמדתו של השופט דנציגר, לפיה התיקון לחוק הוא מהותי ומבטל את הלכת אפרופים תוך מתן משקל מכריע ללשון החוזה (ראו ע"א 11039/07 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אבנר אגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ, פס' 3 (נבו, 6.7.2011)).

פסק הדין בעניין המוסד לביטוח לאומי הוא חוליה נוספת במסכת ההתגוששות התמידית האופפת את הלכת אפרופים למן היווסדה. חשיבותו של פסק הדין בעניין המוסד לביטוח לאומי, אינו במה שנפסק בו, אלא בתזכורת העולה הימנו בדבר הצורך בהמשך פיתוחה ועיצובה של הלכת אפרופים. כדבריו של המשנה לנשיאה ריבלין: "פסיקה מכוננת אינה מכווננת עד הסוף". אף כי בד"נ מגדלי הירקות ביקש בית המשפט, כדברי המשנה לנשיאה, לקשור את הקצוות שנותרו פרומים בהלכת אפרופים, הרי שאף ד"נ מגדלי הירקות, בתורו, טעון 'כיוונון' וחשיבה נוספת, מבארת ומשלימה.

חרף הביקורות שהושמעו כנגד הלכת אפרופים, בהיותה פוגעת בחופש החוזים ובוודאות המשפטית, כיום, לאחר אישורה בבית המשפט העליון, אנו מכירים בתוקפה, בתועלתה ובהגיונה. יתר על כן, דין פירוש החוזה על מורכבותו ונדבכיו אינו עניין למחוקק לענות בו. דברינו ברשימה זו אינם מכוונים לביקורת עיונית-עקרונית על הלכת אפרופים, אלא לליבונה. עצם ההכרה בתוקפה של הלכת אפרופים אינה מספקת תשובות לכל השאלות התיאורטיות והמעשיות העשויות להתעורר בהקשרה. כך, העובדה שהלכת אפרופים שוב אינה מכירה בקו חיץ דיוני בין לשון החוזה ובין נסיבותיו אינה אומרת לנו האם בכוחם של הצדדים לחוזה להתנות מפורשות על כללי הפירוש שנקבעו בהלכת אפרופים.

עיון בטלטלות שידע דין פירוש החוזה בעשורים האחרונים יחשוף כי המחוקקים מִזה והפוסקים מִזה התפלמסו בעומקה של הטריטוריה החוזית, ואילו שליטיה של זו, הלוא הם הצדדים, עמדו מנגד בלא נשמע קולם. צלע שלישית במשולש מעצבי דמותו ותבניתו של דין החוזים, זו השייכת לצדדים, ראויה אפוא להיזכר.

מרכזיותה של כוונת הצדדים בהליך הפירוש, מרכזיות אשר למעשה מעולם לא אבדה, תשמיענו כי מפתחות דין הפירוש בידי הצדדים עצמם: דין פירוש החוזה הוא בעיקרו דין מרשה, שהצדדים רשאים לסטות הימנו. חופש-החוזים טומן בחובו לא רק את החופש להתקשר בחוזה, אלא גם את החופש שלא להתקשר בו או במה שהוצא מגדריו מפורשות. הגבלת דין הפירוש - על ידי הצדדים ובמפורש - ללשון החוזה בלבד, אינה אלא תיחום גבולות הגזרה של יחסיהם החוזיים של הצדדים. כשם שצדדים חופשיים להסכים על מיסוד יחסיהם במסגרת חוזית מחייבת, כך, על ידי התניה ניאותה, הם חופשיים גם להסכים על גבולותיהם הברורים של יחסים אלה. חופש החוזים, ובכללו החופש להתנות על דין הפירוש, מאפשר לצדדים למשא-ומתן מסחרי לחלק ביניהם את הסיכונים העסקיים גם בהקשר זה.

הנה כי כן, חרף התהום הפעורה בין דרכי הפירוש השונות, יש ביניהן גם מכנה משותף ברור. המכנה המשותף הוא היותן נסוגות מפני רצונם המנוגד של הצדדים. ואין השקפה זו ניצבת בסתירה להלכת אפרופים. זו האחרונה מעולם לא ביססה שינוי בתכליתו המרכזית והבסיסית של דין הפירוש, היא חשיפת כוונתם המשותפת של הצדדים. כאשר כוונת הצדדים ניתנת לאיתור אין מקום לפרשנות הסוטה הימנה. אף כי אין חולק כי מלאכת הפירוש מלאכה שיפוטית היא, המסורה לפרשן ולא לצדדים, הרי שהפונקציה השיפוטית בהקשר זה מוגבלת להתחקות אחר כוונת הצדדים. ממילא יש אפוא בהתנהגותם של הצדדים, ובהתניותיהם, כדי להשפיע על מלאכת אומד דעתם בהתאם לנסיבות העניין בכללותו. מטעם זהה אין התניית הצדדים על דין הפירוש עולה כדי סתירה לחובת תום הלב. היקף השתרעותה של חובת תום הלב מושפע מציפייתם הסבירה של הצדדים אשר נמדדת, בין היתר, על-פי נסיבות המשא-ומתן שקדם לכריתת החוזה ובהתאם להתניותיהם. יתר על כן, התניה על דין הפירוש תוך הגבלתו ללשון החוזה בלבד היא למעשה התחייבות המצטרפת למכלול התחייבויות הצדדים, לפיה מה שלא נכתב כאילו נכתב שלא יסתמכו עליו. טענה כנגד התניה על דין הפירוש היא אפוא גם הפרה של ההסכם ולמצער הפרת חובת תום הלב בקיום חיובים ובשימוש בזכויות.

ולבסוף, אף בראי הנחת היסוד הטמונה בתורת הפרשנות התכליתית - שלפיה אין ללשון כעומדת לעצמה כל פשר מושכל אלא הפשר העולה גם מנסיבותיה – מתבקשת ההכרה בכוחם של הצדדים להתנות על דין הפירוש ולהגבילו ללשון החוזה בלבד. התניית הצדדים על דין פירוש החוזה תוך הגבלתו ללשון הכתוב אינה שוללת את עצם כוחו של הפרשן לפנות לנסיבות חיצוניות, אף אין היא שוללת את נחיצותן של אלה. הגבלת פירוש החוזה ללשונו בלבד מהווה מקור פרשני נוסף, בעל משקל מכריע, המצטרף למכלול הנסיבות. התניה כזו לא תאפשר סטייה מלשון הכתוב.

הסטת מרכז הכובד של סוגיית הפירוש מבתי המשפט ומן המחוקק אל עברם של הצדדים מעדנת את המחלוקת הכללית בנושא פירוש חוזים ומשמשת גשר מלכד בין הגישות השונות.

בפלוגתה בין המחוקקים מכאן ובין הפוסקים מכאן, ראוי שיהיו הצדדים עצמם הכתוב השלישי המכריע ביניהם.