• ישראל גלעד

כל המשנה כולה

פורסם תחילה בבטאון "עורך הדין" (אפריל 2012), לרגל פרישתו של השופט ריבלין

בשנות כהונתו בבית המשפט העליון תרם השופט ריבלין תרומה בולטת וחשובה לעיצובם, לפיתוחם ולקידומם של דיני הנזיקין במגוון היבטיהם. מפעלו השיפוטי הוא נרחב, מקיף ומעמיק, והסקירה שלהלן אינה מכילה אלא מקצת מן המרובה. לא בכדי כתב לא מכבר השופט אליקים רובינשטיין "מסכים אני לתוצאה אליה הגיע חברי המשנה לנשיאה אליעזר ריבלין ולעיקרי הנמקתו, כמעט כמאמר התלמוד הבבלי (בבא מציעא, נט, ב) "מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום" בדיני נזיקין" (ע"א 4022/08 אגבבה נ' מועצת פרדס חנה).

ההיבט הערכי

בבסיס פסיקתו של השופט ריבלין מונחת התפיסה כי יש לקדם באמצעות דיני הנזיקין שיקולים של צדק במובנו הרחב . כדבריו בע"א 10064/02 מגדל נ' אבו חנא, "הצדק המתקן, כתכלית חשובה של דיני הנזיקין, הוא ענף אחד בעץ רחב, המבטא את תפיסת הצדק האוניברסאלי – צדק המחייב שוויון, צדק המחייב הכרה בזכות לאוטונומיה, צדק המזין את התקווה". ואכן, השופט ריבלין פיתח והעשיר את מושג הצדק - ובפרט הצדק המתקן – בדיני הנזיקין ובתורת הפיצויים.

ברוח זו נקבעה ועוצבה בפרשה זו ההלכה החשובה והמתקדמת, המעוגנת בשיקולים של אוטונומיה ושוויון, כי פיצויים של קטינים שניזוקו בשל הפסד השתכרות בעתיד יעשה על הבסיס השוויוני של השכר הממוצע במשק ולא על בסיס שכר ממוצע נמוך יותר או גבוה יותר במגזר שאליו משתייך הקטין. "לכל ילד וילדה בישראל - מבית עשיר או עני – ממוצא זה או אחר – לכולם, בהעדר נסיבות ספציפיות המלמדות אחרת, אפשרות למצוא את דרכם למעגלי השתכרות שונים במגזריה השונים של החברה הישראלית. מתן פיצוי פחות...אך בשל מעמד סוציו-אקונומי או השתייכות מגדרית או מגזרית אינו מתקן...את הנזק". בהתייחסו לשאלה עד כמה תואם כלל זה את העיקרון המנחה בדיני הפיצויים של "השבת המצב לקדמותו" ציין השוט ריבלין כי "התקווה אינה תקווה גרידא. ניתן להניח כי מצבם של נשים, מיעוטים או מגזרים מוחלשים ישתפר בעתיד...המחר טוב מן העבר". הלכה זו, זכתה להערכה ולהשפעה גם מחוץ לישראל, והוחלה גם על פיצוי קטינים ברשות הפלסטינית.

קידום וחיזוק ההגנה על האוטונומיה ועל כבוד האדם כערכים חוקתיים שזורים בפסיקתו של השופט ריבלין. בע"א 4960/04 סידי נ' קופ"ח כללית פסק כי חובת הרופא המטפל למסור מידע, כדי לאפשר למטופל לממש את חופש הבחירה שלו בהקשר הרפואי, חלה לא רק לגבי טיפול אלא בנסיבות מסוימות גם על מסירת מידע לגבי בדיקה מתבצעת ועל אפשרויות בדיקה ואבחון נוספות, לרבות אלה הקיימות ברפואה הפרטית ואף בחו"ל. בע"א 4576/08 בן-צבי נ' היס, בהקשר של אי יידוע משפחת המנוח על נטילת אברים מגופתו בניתוח שלאחר המוות, הבליט את ייחודה של הפגיעה באוטונומיה כנזק העומד בפני עצמו, מעבר לנזק הנפשי והרגשי הכרוך בפגיעה זו, ואך הביע נכונות להכיר בפגיעה באוטונומיה כעוולה חוקתית. עוד ציין כי "כבוד האדם אינו רק כבודו של אדם בחייו. זהו גם כבודו של אדם לאחר מותו, וזהו גם כבודם של יקיריו, השומרים את זכרו בלבם". בע"א 1303/09 קדוש נ' בי"ח ביקור חולים קבע השופט ריבלין בדעת הרוב, בהקשר של מסירת מידע למטופל, כי אין להסיג את רצון המטופל מפני רצון הרופא ויש לשמר את נקודת האיזון בין השניים קרוב יותר למטופל. עוד הבהיר כי הזכות לפיצוי בשל פגיעה באוטונומיה עקב אי מסירת מידע מצטברת על הזכות לפיצוי בשל נזקי הטיפול שנגרמו עקב רשלנות רפואית או בהיעדר הסכמה מדעת.

לצד השמירה והטיפוח של זכויות הפרט ניתן בפסיקתו של השופט ריבלין משקל גם לתקנת הציבור. בע"א 11152/04 פלוני נ' מגדל פסק כי ניזוק שעקב פציעתו נזקק לשירותי ליווי לצורך קיום יחסי מין אינו זכאי לפיצוי כספי ישיר בשל עלותם של שירותים אלה, אלא רק לפיצוי בשל הנזק הבלתי ממוני הכרוך בפגיעה זו. זאת לא רק משום שבשירותי ליווי אין מענה לחסכים ולנזק שבחוסר יכולת לקיים זוגיות, אלא גם משום שבפיצוי זה נוגד את תקנת הציבור, שכן יש בו משום תמיכה עקיפה בתעשיית הזנות הכרוכה במציאות הישראלית בתופעות קשות שיש לעקרן מן השורש כסחר בבני אדם.

מאפיין נוסף של פסיקתו הערכית של השופט ריבלין הוא מתן משקל לערך היעילות הכלכלית והתחשבות ראויה בו, אך בו בעת הדגשת עליונותם של ערכי הצדק וההגינות ועמידה על חשיבות שילובם של שיקולים אלה ואיזונם הראוי. ידועים בהקשר זה דבריו בפרשת מגדל נ' אבו חנא כי התפיסה השיפוטית הראויה אינה "תפיסה כלכלית צרה", ודבריו בע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, בהקשר לניתוחים כלכליים של עלות/תועלת, כי "פגיעה בצדק – היא עלות, צדק מתקן – הוא תועלת".

באשר ל"אקטיביזם שיפוטי" במובן של הכרעה בסוגיות השנויות במחלוקת ערכית על פי השקפתו עולמו האישית של השופט, בהקשר זה ציין השופט ריבלין בפרשת פלוני נ' מגדל כי "יש להישמר מפני שלילת פיצוי בנימוק של אי מוסריות גרידא", בשל "הקושי בזיהוי המוסר הנוהג", ו"החשש מפני אכיפת תפיסות מוסר אישיות של השופט".

גבולות האחריות

גישתו של השופט ריבלין בסוגיית אחריותן בנזיקין של רשויות ציבור המפעילות סמכות שלטונית נוטה להיות מרחיבה כפי שמעיד פסק דינו בע"א 8526/96 מדינת ישראל נ' פלוני בה הוטלה על רשויות הבריאות חובת פיקוח רחבה בהסתמך על סמכויות הרישום שלהן. "חובת הרישום מקימה חובת פיקוח על המדינה על ביצוע הרישום ועל כל המשתמע ממנו". בע"א 3464/05 פז נ' מדינת ישראל ציין כי ככל שקיימת מגבלה בדין הישראלי על הטלת אחריות בשל נזק כלכלי טהור, אין להכיר במגבלה זו כאשר נזק מסוג זה נגרם על ידי רשות ציבור ובכך הכשיר את הדרך להרחבת האחריות המוטלת על רשויות הציבור. בע"א 10078/03 שתיל נ' מקורות הצטרף לדעה כי יש לסייג את הלכת מדינת ישראל נ' לוי (ע"א 915/91), אשר הגבילה בשעתה את אחריותן של רשויות ציבור המפעילות שיקול דעת רחב, בציינו כי "ראוי להתאים את הלכת לוי למציאות המתחדשת".

נטייה מרחיבה מאפיינת גם את פסיקתו של השופט ריבלין באשר להיקף האחריות לנזקים כלכליים ולנזק נפשיים "טהורים" – נזקים שאינם תולדה של נזק פיזי לנפגע או לרכושו. בע"א 5775/02 נווה גן נ' הפניקס הסתייג השופט "מ"כלל השלילה" של המשפט המקובל המסייג את האחריות לנזק כלכלי טהור למספר מוגבל של מצבים,כמצג רשלני ואחריות מקצועית, ותמך בגישה הרואה באחריות לנזק זה את הכלל ולא את היוצא מן הכלל. באשר לנזק הנפשי הטהור, בע"א 754/05 לוי נ' שערי צדק ביקש השופט ריבלין לפרוץ את המגבלות שהטילה הלכת אלסוחה נ' דאהן (ע"א 4447/87) על האחריות לנזק הנפשי הנגרם לניזוק עקיף עקב פגיעה פיזית בבן משפחה. זאת בעיקר על ידי הכרה בזכאותו של הניזוק העקיף לפיצוי לא רק במצבי מחלת נפש או נוירוזה קלה אלא גם במצבים של פגיעה קשה פחות – במקרה זה צערם של הורים על אבדן עובר. ביטוי נוסף של גישה זו הוא הגדלת הפיצוי הנפסק בשל הנזק הנפשי הכרוך בפגיעה באוטונומיה הראויה כאמור להגנה מועצמת על פי השקפתו. ביטוי לכך ניתן בפרשת בן צבי נ' היס שבה לא נמסר למשפחת המנוח מידע על הסרת חלקי גופתו. השופט ריבלין, בדעת הרוב, קבע כי יש להכפיל את הפיצוי שפסק בית המשפט המחוזי, בעוד ששופט המיעוט סבר שיש להקטינו למחצית.

נראה כי תפיסתו של השופט ריבלין נוטה להרחבה גם של האחריות בשל מחדל "טהור", דהיינו כאשר הטענה נגד הנתבע אינה כי יצר את הסיכון שפגע בתובע אלא כי לא מנע את התממשותו של סיכון שיצר גורם אחר. כך עולה מדבריו בע"א 3510/99 ולעס נ' אגד שבעקבותיהם הטיל בית המשפט המחוזי אחריות על הנתבעת על שלא הנהיגה הסדרים אשר ימנעו מבריונים לתקוף נוסעים בתחנותיה.

לעומת זאת נקט השופט ריבלין גישה זהירה בסוגיית אחריותו של עורך הדין כלפי הצד האחר לעסקה עם לקוחו. בע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום, סבר, שלא כדעת עמיתיו להרכב, כי אחריות זו יש להגביל למצבים שבהם עורך הדין קיבל על עצמו אחריות כלפי הצד האחר, או נתן עצה, או קידם אינטרס משותף לצדדים. זאת בשל החשש לפגיעה ליצירת ניגוד עניינים בין עורך הדין ללקוחו ואי הגינות כלפי עורך הדין ופגיעה באוטונומיה שלו. לדבריו "לא די באמפתיה שמעורר הניזוק או באנטגוניזם שמעורר המזיק כדי להקים חבות בנזיקין". על השופט לערוך איזון עדין "המאפשר פעילות כלכלית וחברתית סבירה ותקינה בעולם רווי סיכונים".

סיבתיות עובדתית ומשפטית

סוגיית הקשר הסיבתי, העובדתי והמשפטי, בין אשמו של הנתבע לבין נזקו של התובע היא ללא ספק מהמסובכות שבדיני הנזיקין. השופט ריבלין תרם תרומה חשובה להבהרתה ולהסדרתה.

בשאלת הקשר הסיבתי העובדתי הוביל השופט ריבלין את קבוצת שופטי הרוב בדנ"א 4693/05 בי"ח כרמל נ' מלול שבה הוחלט על חודו של קול (5 נגד 4) שלא לאמץ במשפט הישראלי כלל רחב של אחריות יחסית. כלל שכזה מאפשר הטלת אחריות גם במקרים שבהם לא הוכיח התובע על פי מאזן ההסתברויות כי נזקו נגרם באשם הנתבע, כשהסכום הנפסק מותאם להסתברות קיומו של קשר סיבתי (לדוגמא, הסתברות של 30% מובילה לפיצוי של 30% מהנזק). נוכח השלכותיו הרבות ומרחיקות הלכת של כלל זה, ובהעדר סייגים ברורים לתחולתו, הציע השופט ריבלין לאמץ תחתיו כלל חדשני המתיר אחריות יחסית רק במצבים של "הטיה נשנית" של ההסתברויות בהקשר הסיבתי, דהיינו, מצבים שבהם פסיקה על פי מאזן ההסתברויות מובילה מטבעה לתוצאות שליליות מהיבטי ההרתעה היעילה, הצדק והחתירה למזעור הטעויות השיפוטיות. חריג מוצע זה זוכה, כך נראה, לתמיכה גדלה והולכת בפסיקה, ואימוצו יאפשר להתמודד מצבים רבים וקשים שבהם אין ידוע אם נזקו של התובע המסוים אכן נגרם על ידי הנתבע אשר יצר כלפיו סיכון עוולתי.

בסוגיית הקשר הסיבתי המשפטי וריחוק הנזק מתבלט פסק דינו של השופט ריבלין ברע"א 4394/09 לנדרמן נ' סגיב. בהחלטתו הבהיר כי מבחן המסגרת של סיבתיות משפטית הוא מבחן הסיכון הבוחן האם הנזק שנגרם הוא התממשות של סיכון עוולתי, וכי בעוולת הרשלנות מבחן הצפיות הוא ביטוי קונקרטי של מבחן הסיכון. בסוגיית ריחוק הנזק נקבעו בהחלטה זו המבחנים שעל פיהם ייקבע האם נזק מאוחר שהתפתח מנזק מוקדם לאותו ניזוק ב"אירוע מובחן" הוא נזק בר פיצוי, דהיינו נזק "קרוב".

חזקות ונטלי הוכחה

פסק דינו של השופט ריבלין בע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'ציק הפך למורה הדרך של ההלכה בשאלת תנאיהן והיקף תחולתן של חזקות "הדבר מעיד על עצמו" וחזקת "הנזק הראייתי" כמו גם באשר ליחס ביניהן. בפסיקתו הענפה בסוגיה הבהיר השופט ריבלין את תנאיו המעורפלים של כלל "הדבר מעיד על עצמו" וקבע כי כלל זה מתייחד בכך שהוא מכשיר הסתמכות על ראיות סטטיסטיות וכלליות. לעניין חזקת הנזק הראייתי - המעבירה לנתבע את נטל ההוכחה בסוגיה שבמחלוקת אם בשל התרשלותו נמנע מן התובע להוכיח את טענתו - קבע השופט ריבלין כי זו חלה לא רק על הוכחת ההתרשלות אלא גם על הוכחת הקשר הסיבתי העובדתי בינה לבין הנזק. קביעות אלה הפכו עד מהרה למרכיבים בסיסיים של תביעות רשלנות בכלל ורשלנות רפואית בפרט.

בע"א 1071/96 אלעבד נ' מדינת ישראל תחם השופט ריבלין את גבולותיה של חזקת הדברים המסוכנים שבפקודת הנזיקין, והבהיר כי יש להוציא מתחומיה מצבים שבהם העמימות הראייתית היא גם נחלתו של הנתבע - כמצבים של פגיעה בניזוק עקב ירי של כוחות הביטחון במהלך טיפול בהפרות סדר.

"שנים אבודות" ופיצויים

הקפדתו של השופט ריבלין על פיצוי נאות והולם לניזוק במסגרת עיקרון השבת המצב לקדמותו כמו גם על הרתעה ראויה של מזיקים בכוח עומדים מאחורי החלטתו בע"א 140/00אטינגר נ' החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי שבה שינה את הדין הנוהג, לאחר שהמחוקק לא שעה לקריאת בית" המשפט לתיקונו, והוביל "מהפך" בהכירו בזכותם של ניזוקים שנפטרו ועיזבונם לקבל פיצוי בשל אבדן השתכרות בשנים האבודות. הלכה זו, אשר הרחיבה במידה ניכרת את זכאותם של ניזוקים שנפטרו או שתוחלת חייהם קוצרה עקב העוולה, עוררה שאלות רבות ומורכבות באשר להיקפה של זכאות זו ודרך חישובה. לשאלות אלה ניתן מענה בשורת פסקי דין מפרי עטו של השופט ריבלין שבהם פתר אחת לאחת ובאורח שיטתי את הבעיות השונות שעלו והבהיר את הטעון הבהרה, כמפורט בהחלטתו בע"א 4641/06 מנורה נ' כרכבי המהווה "טקסט בוק" בחישוב פיצויים בתביעות עיזבון ותלויים. את הבעיה המורכבת של היחס בין תביעות התלויים בניזוק שנפטר לבין תביעת עזבונו פתר בע"א 2739/06 דוביצקי נ' רזקאללה בהבחינו בין זכאויות חופפות - שבהן מנוכה תביעת התלויים מתביעת היורשים - לזכאויות מצטברות. בהחלטתו זו באה על תיקונה אנומליה רבת שנים שמנעה מתלוייו של ניזוק שנפטר, שהם גם יורשיו, פיצוי בשל נזקיו עד ליום מותו.

בתחום הפיצויים הסדיר השופט ריבלין מגוון רחב של סוגיות. אחת מהן היא הסוגיה המורכבת של ההשפעה שיש להטבת הנזק על ידי המוסד לביטוח לאומי על מערכת הזכויות והחבויות במשולש ניזוק – מזיק - ביטוח לאומי. כך, לדוגמא, הבהיר לאחרונה ברע"א 1459/10 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל כיצד יחושב הפיצוי במקרים שבהם משולמות גמלאות המוסד הן בגין הנזק שגרם המזיק לניזוק והן בשל נזק שמקורו אחר. פסיקתו של השופט ריבלין בסוגיית הפיצויים מתבטאת בחדות ובבהירות לרבות הבניית הדין אל תוך נוסחאות מתמתטיות המפשטות את חישוב הפיצויים והמקלות על ציבור המתדיינים ועל בתי המשפט. כך היה בפרשת המוסד לביטוח לאומי נ' כלל וכן בע"א 10399/08 פרוטס נ' צ'ירגייב שבו שבה קבע שתי נוסחאות משלימות לחישוב הפיצוי במקרים של אובדן סיכויי החלמה. גם נושא הפיצויים העונשיים, מטרותיהם וגבולותיהם, נדון על ידו בהרחבה בפסקי דין רבים.

תאונות דרכים

בתחום הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים הפכו פסקי הדין של השופט ריבלין, כמו גם ספרו עב הכרס "תאונת הדרכים" (שמהדורה רביעית שלו ראתה אור בשנת 2012), ל"אורים ותומים" של כל העוסקים בתחום. שלא בטובתו של הדין הישראלי הפכה הגדרתה של "תאונת הדרכים" לאחת הסוגיות הסבוכות ביותר בו, כאשר ל"הגדרה בסיסית" רבת חלופות, סייגים והרחבות של יסוד "השימוש ברכב למטרות תחבורה" מצטרפות חזקות ממעטות וחזקות מרבות, וכן דרישה של סיבתיות משפטית - כי הנזק ייגרם "עקב השימוש". בהינתן הגדרה "בלתי אפשרית" זו, ומגוון האינסופי של מצבים שונים ומשונים שבהם נגרם נזק במישרין או בעקיפין על ידי כלי רכב או כלי רכב שונים המעורבים ב"אירוע", נוצר צורך חיוני ב"מורה נבוכים" אשר יקבע את משמעות החלופות השונות ואת ההיררכיה הנורמטיבית ביניהן ואת דרכי הניתוח וההכרעה במצבים השונים. "מורה נבוכים" זה נמצא בפסיקתו ובספרו של השופט ריבלין. בע"א 826/03 אוסם נ' סמג'ה, לדוגמא, הסדיר והבהיר השופט ריבלין את ההיררכיה בין חלופות "השימוש ברכב" לבין הסייגים לשימוש מחד גיסא וההרחבות לו מאידך גיסא.


********

כאמור כל שתואר לעיל אינו אלא מקצת מתרומתו הגדולה של השופט ריבלין לתחום דיני הנזיקין. ראויים לציון גם הפתיחות והעניין שגילה הן משפט המשווה והן בכתיבה אקדמית, שבהם עשה שימש ניכר ומושכל בפסיקתו. במבט כולל מתאפיינת פסיקתו של השופט ריבלין בגישה מונחית ערכים, המאזנת בחכמה וברגישות בין אינטרסים ושיקולים מתנגשים של הפרט והציבור, והמשלבת המשכיות ויציבות והבהרת הדין הנוהג עם חשיבה מקורית וחדשנות שיש עמה גם אומץ לב. קהיליית דיני הנזיקין בישראל חבה לו חובה עמוקה וחותמו יישאר טבוע בדינים אלה שנים רבות.

36 צפיות
A Theory of the Executive Branch
A Theory of the Executive Branch

unnamed-1
unnamed-1

Between Fragmentation and Democracy
Between Fragmentation and Democracy

A Theory of the Executive Branch
A Theory of the Executive Branch

1/18