top of page
  • אלון הראל

מילים של נייר: איך הובסה האקדמיה האמיצה במלחמה נגד המשטרה להשכלה גבוהה?

מי שמתבונן מבחוץ באקדמיה הישראלית של שנת 2012 עשוי לחשוב שהמדובר באקדמיה אקטיביסטית ונשכנית. מספר העצומות, אירועי המחאה, מאמרי העיתונות, מכתבים למערכת ועוד הגיעו לממדים המאיימים לקבור את כולנו בים של מילים. אנשי האקדמיה לא סכרו את פיותיהם כאשר ממשלת ישראל כבשה ביד רמה את המועצה להשכלה גבוהה ומינתה שורה ארוכה של אישים שהצטיינו בעיקר בנטיות ליבם הפוליטיות ובהשתייכותם המוסדית למרכז בגין, למרכז שלם או למכללת אריאל. מאמרים נמרצים נושכניים וארסיים פורסמו בעיתונות והופצו במדיה האלקטרונית. האקדמאים האמיצים שלנו המשיכו למחות במרץ ובאומץ גם כאשר בשורה של להטוטים פרוצדוראליים ומעשי כשפים הצליחה הממשלה למנות וועדה של אנשי אקדמיה אשר נגד כל הגיון תכנוני, מוסדי או תקציבי בחרה להמליץ על הקמת אוניברסיטה חדשה דווקא...איך לא? באריאל. הפעם הועלה מן האוב גם הנשק האקדמאי להשמדה המונית -- עצומה עליה חתומים מאות של אקדמאים. לבסוף גם ההחלטה של וועדת משנה של המל"ג שכונתה (כנראה בהשראתו של ג'ורג' אורוול) וועדה "להבטחת איכות" להמליץ על סגירת המחלקה למדע המדינה באוניברסיטת בן גוריון זכתה למטר של חרפות ושריקות בוז מאנשי האקדמיה הגיבורים שלנו. הפעם גויסה למלחמה זו סיירת הקמיקזה האקדמאית -- גדודי המתאבדים. עשרות אגודות ועמותות ישראליות ובינלאומיות התחרו בניהם מי יגנה באופן חריף יותר ונמרץ יותר את המשטרה להשכלה הגבוהה (מל"ג). היו שסברו שיש לכנות את ההחלטה "החלטה מבישה". אחרים התעקשו דווקא לקבוע בהחלטיות כי המדובר ב"החלטה מופקרת" ואילו המהדרין במצווה קבעו באופן חד משמעי וללא צל של היסוס שהמדובר "בצעד מקארתיסטי". ההיסטוריונים העלו באוב אפילו את בוגר המכון החקלאי בקייב ליסנקו אשר בשרלטנותו המדעית ובתמיכת המנהיגות הסובייטית הצליח להחריב עד היסוד את החקלאות הסובייטית ולהרעיב את איכריה. בין המוחים לא נפקד מקומם של פרופסורים נכבדים מפרינסטון ועד הרווארד. מכשירי הפקס בלשכתו של שר החינוך ויו"ר מל"ג טקטקו ללא הרף עד שקרסו ומשאיות הוזעקו להבטיח מלאי של נייר פקס בלשכה.

ובכל זאת למרות מבול המחאות ומטר העצומות אמות הסיפים הפוליטיות לא רעדו. שר החינוך לא הלך לקנוסה ולמרות סרבנותו זו ראש הממשלה סרב ללא כל הסבר לפטר אותו. לאמיתו של דבר לא דווח בעיתונות אפילו על נזיפה או לכל הפחות מורת רוח ולו קלה מצדו של ראש הממשלה. זאת ועוד למרות הציפיות והתחזיות כנסת ישראל לא הכריזה על ישיבת חירום ואיש מחבריה לא הגיש הצעת אי אמון. אפילו מילת הקסם אברקדברה (בג"צ) שנשלחה לחלל האוויר לא זכתה ליותר מאשר אזכור מרפרף בעמודים האחוריים של המקומונים. לשכת שר החינוך נשארה מיותמת. ההמונים הנסערים לא חסמו את הכבישים במחאה על ההחלטה ואפילו מיכל אשפה אחד לא הועלה באש. לבסוף עלי לציין בצער אף אחד מן הפרשנים (לפחות עד עתה) לא יחס את ההחלטה להקדים את הבחירות לחוסר שביעות הרצון מתפקודו של שר החינוך כיו"ר המשטרה להשכלה גבוהה.

ובכן ישאלו הקוראים המתוסכלים אף הם מחוסר האונים הפוליטי של האקדמיה הישראלית: מה אתה רוצה? מדוע לזרות מלח על הפצעים ולהזכיר לנו יום יום את חוסר הרלבנטיות הפוליטי של האקדמיה? הרשו לי לסיים במוסר השכל. די למאמרים, למחאות, לאנחות, לעצומות, לניסוחים הנושכניים ואפילו לחולצות הטי שירט לכתובות הקעקע הלוחמניות ולבלונים הצבעוניים. יש רק מילה אחת שצריכה להיזרק לחלל האוויר – שביתה כללית!

תיוגים:

12 צפיות
bottom of page