• גיא דוידוב

עז מסוכנת (על ה"תכנית" לביטול בית הדין לעבודה)

במסגרת התוכניות של משרד האוצר (בשיתוף עם משרד ראש הממשלה) להתמודדות עם הגרעון בתקציב התבשרנו בימים אלה על רצון "לבטל את בית הדין לעבודה". לא מדובר בהצעה רצינית שפורסמה באופן רשמי, אלא בהדלפות ממשרד האוצר (או משרד ראש הממשלה) לתקשורת. אפשר להניח שתוכניות כאלה לא יקודמו כלל, וגם אם יזכו להיכלל במסמך רשמי כלשהו של הממשלה, הרי ישמשו כ"עז" בלבד – הצעה שמתכננים מראש לוותר עליה במסגרת המשא ומתן (מול ההסתדרות או מול גורמים פוליטיים), בתמורה להסכמה למרכיבים אחרים.

לכאורה, אם כן, מדובר בהצעה לא רצינית שאין טעם להתייחס אליה. אולם להצעות מעין אלה יש נזק רב. הן יוצרות איום ישיר על בית הדין, ועשויות להשפיע על שופטיו (ולו באופן תת-מודע) להימנע מפסיקות שאינן נושאות חן בעיני האוצר. הן גם נותנות רוח גבית לאיגוד לשכות המסחר, שבאופן מתמשך מנסה ליצור דה-לגיטימציה לבית הדין לעבודה ולפסיקותיו. לכן יש צורך להתייחס, ולהתנגד בצורה נחרצת, להצעות מעין אלה. זוהי אולי רק "עז", אבל עז מסוכנת.

מהיכן מגיע הרעיון לבטל את בתי הדין לעבודה? רק לפני זמן קצר יחסית, בינואר 2006, פורסם דו"ח מקיף של ועדה לבדיקת בתי הדין לעבודה, בראשות השופט בדימוס יצחק זמיר. הוועדה דנה בין השאר באפשרות לאחד את בתי הדין עם בתי המשפט הכלליים ודחתה אותה. עצם המחשבה שניתן לפתוח את הנושא מחדש לאחר זמן כה קצר, ולהעלות הצעה שהפוכה להמלצת הוועדה, מקוממת ביותר. מסתבר שהאחראים על תקציב המדינה לא הפנימו את הביקורת וסבורים עדיין שהחוכמה כולה בידיהם, ויש ביכולתם להתערב בעניינים שהמרכיב התקציבי בהם שולי ביותר, וזאת ללא כל דיון מעמיק בקרב המומחים בנושא (או, במקרה הנוכחי, בניגוד גמור להמלצת אותם מומחים).

הרקע להקמת ועדת זמיר היה כפול: בראש ובראשונה, התנגדות של מעבידים לפסיקותיו של בית הדין, שזכתה לאהדתו של שר המשפטים דאז טומי לפיד (שהורה על הקמת הוועדה). בנוסף, רצון של משרד האוצר לחסוך עלויות, שנובעות בעיקר מתשלום לנציגי ציבור. הרי ברור שלא ניתן לצמצם את מספר השופטים על-ידי שילוב הטיפול בענייני עבודה במסגרת בתי המשפט הכלליים. מהלך כזה לא יצמצם את מספר התביעות, וממילא לא את מספר השופטים. החיסכון הכספי שאפשרי על-ידי איחוד מינהלי הוא מזערי, שכן גם כיום מערכת בתי הדין לעבודה משולבת במובנים רבים (מבחינה מינהלתית) במערכת הכללית. העלות העיקרית שניתן לחסוך הינה, על כן, מביטול שילובם של נציגי ציבור בדיונים. אבל גם עלות זו הינה זניחה יחסית. משמע שהרקע האמיתי להצטרפות משרד האוצר לעמדת המעבידים הינו כנראה התנגדות דומה לפסיקותיו של בית הדין, אשר נתפסות כמגבלה על השוק החופשי.

ההנחה לפיה קיום מערכת נפרדת, מתמחה ועצמאית של בתי דין לעבודה משפיעה על תוכן הפסיקה היא נכונה. אולם זוהי השפעה חיובית ביותר. במדינות בהן לא קיימת מערכת עצמאית וחזקה כזו, דיני העבודה קופאים על השמרים. אין מי שיפתח אותם, באופן שיאפשר את הגשמת מטרות דיני העבודה גם כאשר הנסיבות משתנות באופן שהלכות קודמות כבר אינן רלבנטיות. לעומת זאת, במרבית המדינות המפותחות – ובכלל זה, מרבית מדינות אירופה – קיימת מערכת עצמאית של בתי דין לעבודה. השופטים במערכת זו מכירים לעומק את מורכבות יחסי העבודה ומפתחים הבנה של תכלית דיני העבודה, אשר על בסיסה הם מעדכנים ומפתחים תחום משפט זה באופן שמנסה להגשים את מטרת המחוקק ולא לאפשר למעסיקים לסכל אותה. התברכנו במערכת כזו גם בישראל. יש לשמור עליה מכל משמר.