• בני פורת

שוויון בנטל וחיזוק לומדי התורה

(פורסם באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 31.1.2013) בחירות 2013 הפכו את ה"שוויון בנטל' לצו השעה, כשהכול מבינים שתביעה זו מופנית בעיקר כלפי הציבור החרדי: שוויון בנטל הצבאי, וחשוב מכך, שוויון בנטל הכלכלי, קרי השתלבות במעגל התעסוקה.

אך כיצד מנתבים תביעה צודקת זו לאפיקים בונים, שיתרמו לליכודה של החברה הישראלית לרבות הציבור החרדי שבה, להעצמת הסולידריות וליצירת אמון בין הקבוצות החברתיות? כיצד נשמרים מפני הידרדרות לתהומות של קיטוב, ניכור ואיום במלחמת אחים? בהקשר זה כדאי להדגיש כמה תובנות, אחדות מהן לא מוצו כראוי בשיח הציבורי. נקודת המוצא שלי, ואני מקווה שהיא מובנת מאליה, שאין תוחלת בהפעלת אמצעים משפטיים כדי לכפות על קבוצות מסוימות התנהגויות המנוגדות לאמונותיהן. ניסיונות לגייס חרדים בכוח חקיקה, איום בשליחת שוטרים צבאיים לבתי המדרש או כפיית לימודי ליבה באמצעות צווי בית משפט ישיגו את התוצאה ההפוכה: התקפדות חרדית, עלייה על בריקדות בזעקת מי לה' אליי ואיום במסירות נפש על הגנת התורה הקדושה. עדיפה בהרבה האפשרות של שימוש בתמריצים כלכליים, התורמת להנמכת הלהבות ולהקטנת הסמליות ההרואית שבמאבק. כך נשמרת בידי האזרח החרדי הבחירה כיצד לנהוג, ונשמר כבודו כאדם אוטונומי.

אבל גם השימוש בתמריצים כלכליים הוא עניין מורכב. החלק הפשוט של המשוואה הוא ה"לא תעשה": צמצום אטי ומדורג (לא זבנג וגמרנו!) של הברזים הכלכליים המממנים – הן בתשלומים ישירים הן בתשלומים ובפטורים עקיפים – את רוב האברכים המזדקנים בכוללים במשך שנים. חרדים החפצים בלימוד תורה ללא עבודה למשך כל ימי חייהם, והם אינם עילויים מיוחדים, יתכבדו ויעשו זאת על חשבונם. אפשר להעריך שרובם יהססו וימצאו שבמקום לימוד תורה על טהרת הקודש עדיפה האפשרות של שילוב יציאה לעבודה יחד עם המשך לימוד התורה.

אבל החלק המורכב יותר הוא ה"עשה". מה יעשה האוצר בכסף שיחסוך לאחר שיוריד אט אט את התמיכה בכוללים שהתרבו כחול אשר על שפת הים? בנקודה זו כדאי לשקול לא להסיט כספים אלה לצרכים לאומיים חשובים אחרים, אלא להותיר אותם ייעודיים למגזר החרדי, אך הפעם למטרות שונות מאלה שנוצלו עד כה.

למותר לציין את החשיבות של השקעת חלקים ניכרים מכספים אלה בתמרוץ חרדים שיבחרו להשתלב במעגל התעסוקה: השלמת בגרויות, מלגות לרכישת השכלה גבוהה, סיוע במציאת מקומות עבודה, כל אלה ועוד הן מטרות חשובות שהחברה הישראלית צריכה להשקיע בהן בחברה החרדית. הדבר נעשה כבר עתה, ועם הסטת הכספים יהיה אפשר להגדיל עוד יותר את ההשקעה באפיק זה. נקל לשער את הפֵּרות שמהלך זה יצמיח לכלל החברה הישראלית.

בנקודה זו אני מבקש לחדד עוד מטרה חשובה, שאינה מובנת מאליה: חלק מן הכספים שיתפנו ראוי שינותבו מחדש דווקא לחיזוקו של לימוד התורה. אבל בשונה מן המצב הקיים, שבו המדינה מממנת לימוד תורה לכול, בלא הגבלת גיל ובלא סנני איכות, מן הראוי שהמדינה תשקיע משאבים גדולים יותר בלימוד התורה של עילויים מובחרים. הללו ייהנו ממשאבים כספיים נאותים שיאפשרו להם לשקוד על תלמודם התורני האיכותי במשך שנים. מדינת ישראל תיטול על עצמה את המשימה של טיפוח שכבת העילית של תלמידי החכמים, בדומה לאופן שהיא מטפחת (או לכל הפחות אמורה לטפח) את אנשי הרוח בחברה הכללית.

בדרך זו תשדר החברה הישראלית לציבור החרדי כמה מסרים חשובים: · שעל הפרק אין עומדת גזלת כבשת הרש (האמתית או המדומיינת) של הציבור החרדי, שהרי הכספים שהועברו להם עד כה ימשיכו להינתן, אם כי בצורות אחרות. · שהחברה הישראלית אינה זוללת חרדים לתיאבון או מנסה להעבירם על דתם, אלא מכירה בערכם, ודווקא ככאלה היא מבקשת לשלבם כראוי בחברה לתועלת הכלל. · שלומדי התורה יקרים בעיניה, והיא מוכנה להשקיע בהם ממשאביה, ובלבד שהדבר ייעשה באופן שאינו הופך לאבן ריחיים על צווארי המשק הישראלי; · שהחברה הישראלית מתפארת בתלמידי החכמים שבה, אלא שהיא חפצה בלימוד תורה איכותי ומובחר, כפי שהיה מדורי דורות. ניתן לקוות שבדרך זו אפשר יהיה להפיג חששות, לבנות אמון שנסדק ולפתור בדרך של דיאלוג את הסבך שנוצר.