• ברק מדינה

הפלית מזרחים והעדפה מתקנת

פורסם ב"הארץ", 26.8.13

השיעור הנמוך של יהודים שהוריהם או הורי הוריהם עלו ארצה ממדינות מוסלמיות ("מזרחיים") בעמדות מפתח במשק ובקרב התלמידים והמורים באוניברסיטאות הוא עניין מטריד. המתאם הגבוה שבין מוצא עדתי לבין רמת השכלה ושכר יכול לשמש אינדיקציה לכך שהחברה בישראל נגועה בהפליה נגד בני עדות המזרח. ואכן, התגובה המקובלת להצגת הנתונים בדבר אי השוויון היא ויכוח בשאלה האם יש או אין הפליה מכוונת. אני סבור שההתמקדות בשאלה הזו היא שגויה.

קיימת אפשרות שבהקשרים מסוימים אי השוויון הוא תוצאה של הפליה מכוונת על-ידי מקבלי ההחלטות, למשל מנסחי המבחן הפסיכומטרי, חברי ועדות המינויים באוניברסיטאות, מעסיקים וכדומה. אבל החיפוש אחר אשמים, אחר בעלי שררה הלוקים בדעות קדומות, הוא "קל" מדי. הוא מוביל לחילופי האשמות ("גזענים", "בכיינים") עקרים, שמבוססים על ההנחה שאי השוויון צריך להטריד אותנו רק אם הוא תוצאה של הפליה מכוונת ואקטיבית. ההתמקדות בשאלה האם יש או אין הפליה, מודעת או בלתי מודעת, היא קלה מדי בעיקר משום שהיא מונעת דיון בשאלות הקשות בדבר הדרכים לצמצם את אי השוויון. קל להסכים שיש לאסור הפליה ויש לנקוט בצעדים לצמצם אותה, למשל לחייב לדון במועמדים בלא שמקבלי ההחלטות ידעו את שמות המועמדים ובלא שיראו אותם ולהגביר את צעדי האכיפה נגד הפליה. אבל ההכרעה האמיתית הנדרשת היא מה עושים אחרי שמכירים בכך שאף אם נמגר כליל את התופעות של הפליה מכוונת, יוותר בעינו רוב רובו של אי השוויון.

תחילה יש להכיר בכך שמציאות של אי שוויון היא עוול המחייב תיקון גם אם אין קשר סיבתי ברור בינה לבין מדיניות שלטונית מסוימת. במקרים שבהם קיים מתאם גבוה בין השתייכות קבוצתית הקשורה למאפיינים חברתיים מובהקים (למשל, מגדר או מוצא לאומי או עדתי) לבין מצב סוציו-אקונומי ושורה של מדדים אחרים, המצב החברתי עצמו גורם פגיעה בכבוד האדם של בני הקבוצות שחלקם ב"עוגה החברתית" קטן. הוא תורם לתחושה של היעדר שוויון הזדמנויות ולפגיעה במוטיבציה לרכוש השכלה.

הפתרון שצפוי להניב פירות בטווח הארוך הוא ברור. הוא קשה ומחייב תכנון ומאמצים רבים, אבל הוא בלתי נמנע. אי השוויון נובע בעיקר מפערים בהשכלה של ההורים, בהיקף ההשקעה בחינוך מגן הילדים ועד התיכון ומפערים בהכנסה. ממילא, כדי לצמצם את אי השוויון בחברה צריך לנקוט מדיניות כלכלית שתוביל לצמצום הפערים בשכר, צריך להשקיע (הרבה) יותר בחינוך, ובעיקר צריך לאסור מסגרות של חינוך פרטי, לבטל את ההפרדה בין מערכות החינוך השונות (ממלכתית, ערבית, דתית, חרדית ועוד) ולפעול להגברה ניכרת של האינטגרציה בחינוך.

כאמור, הצעדים הללו יועילו, כך יש לקוות, רק בטווח הארוך. לאור הפגיעה הקשה הנובעת מן המציאות של אי שוויון הכרחי לנקוט גם בצעדים תקיפים בטווח הקצר. המדובר בעיקר במדיניות של "העדפה מתקנת" לסוגיה. אלה הם פתרונות קשים, משום שהם כרוכים במחיר חברתי לא מבוטל. הם גורמים לפגיעה במי שלא גרם עוול לאחרים, הם מחייבים לקבל את מי שאינם הטובים ביותר וכמו ניסויים חברתיים אחרים קיים סיכון שייגרמו יותר נזק מתועלת. חשוב לא פחות בהקשר הנוכחי, הם מחייבים הכרעות קשות לגבי הקבוצות שיש לקדם: אי אפשר להסתפק בקידום השוויון של יהודים ממוצא מזרחי תוך התעלמות מן החובה לקדם את השוויון של ערבים ושל נשים (ושל בני קבוצות אחרות בחברה). אולם, חרף הקשיים, העוול הנובע מקיומה של מציאות של אי שוויון, המחמיר על רקע מחדלו של השלטון לנקוט צעדים לתיקון המציאות, מחייב לנקוט אמצעים תקיפים הכרוכים במחיר חברתי. מחירה המוסרי של החלופה של הימנעות ממעשה הוא גבוה בהרבה. עלינו להתייחס להשגת מידה מסוימת של שוויון, כלומר "ייצוג הולם" לבני קבוצות מסוימות בחברה, כאילוץ מוסרי (שצריך להיות מתורגם לחובה משפטית) שמוטל על כל מקבלי ההחלטות. על הכנסת לקבוע בחוק (ויתכן שבית המשפט צריך לקבוע כך גם בלא חוק מפורש) חובה בדבר "ייצוג הולם" לבני קבוצות שונות בחברה בהקשרים מסוימים, למשל באוניברסיטאות. הקבוצות שהן המועמדות העיקריות לכך הן ערבים, נשים ואנשים שהכנסת הוריהם נמוכה (וכנראה גם אנשים ממוצא "מזרחי"). האילוץ הזה אינו מוחלט. ניתן לסטות ממנו במקרים קונקרטיים, אך הדבר מחייב הצבעה על קיומה של הצדקה מיוחדת לכך, למשל בשל הנזק הרב שייגרם בהקשר הנידון אם לא יופר האילוץ וכדומה. העיקר הוא הקביעה שהיעד של צמצום אי השוויון הוא לא רק שיקול רלוונטי שיש להתחשב בו אלא גורם בעל משקל כה ניכר שמוטלת חובה להצדיק את הפרתו ולהציע מתווה לפתרונו.

הדיון במציאות של אי שוויון הוא דיון עקר אם אין נלווה לו הדיון בפתרונות הקשים הנחוצים כדי לשנות את פני הדברים. הטחת האשמות הדדית, הקביעה כי קיומם של "הבדלים תרבותיים" יכול להצדיק, כעניין מוסרי, את אי השוויון, ההתמקדות בקבוצה מקופחת אחת בלבד, למשל יוצאי עדות המזרח, תוך התעלמות (במקרה הטוב) מאי השוויון שממנו סובלים בני קבוצות אחרות בחברה, כל אלה אינם מועילים. מה שנחוץ הוא דיון בפתרונות המבוסס על ההנחה שאין הפליה ובכל זאת יש אי שוויון. לכל הפחות על בית המשפט לחייב את הממשלה, כפי שעשה ביחס לגיוס תלמידי הישיבות, להציג תכנית ארוכת טווח, הכוללת יעדי ביניים שייבחנו מעת לעת, לקידום השוויון בחברה בישראל.