מדוע הצעת חוק הלאום היהודי פוגעת דווקא ביהודים?

בימים אלה הוגשה הצעה נוספת בסדרת הניסיונות לחוקק את חוק יסוד: מדינת ישראל, מדינת הלאום היהודי. הצעה זו הוגשה על ידי חברי הכנסת איילת שקד (הבית היהודי) ויריב לוין (הליכוד) והיא גרסה מרוככת של הצעה קודמת שהוגשה על ידי חבר הכנסת אבי דיכטר (קדימה) בכנסת הקודמת. כך, למשל, ההצעה הנוכחית איננה כוללת את מה שנכלל תחת סעיף 4 להצעה הקודמת: הסרת ההכרה בשפה הערבית כשפה רשמית, וכן את מה שנכלל תחת סעיף 9 (ב), שם: הכרה מפורשת בזכות של בני דת אחת או בני לאום אחד להקים ישובים נפרדים.

ביטול הסעיפים הפרובוקטיביים הללו מבטיח תמיכה רחבה יותר בהצעת החוק הזו. תומכי ההצעה הנוכחית סבורים כי היא נחוצה בהינתן קיומם של קולות הקוראים לבטל או לעמעם את האופי היהודי של מדינת ישראל. מתנגדי ההצעה לעומת זאת חוששים כי גם הגרסה המרוככת תפגע באופן אנוש בשוויון בין אזרחים יהודים ללא יהודים בישראל ותשמש תירוץ להעצים את האפליה הקשה הקיימת כבר היום נגד מיעוטים לא יהודיים בישראל.

במאמר זה אטען כי הצעת החוק פסולה לא רק או אפילו בעיקר מן הטעם שהיא פוגעת בלא יהודים, אלא גם משום שהיא פוגעת בעם היהודי ובמורשת היהודית עצמה, בהיותה מבוססת על הנחות פשטניות ביחס לאופייה של המסורת היהודית. כדי להבין את אופי הפגיעה יש להתמקד בסעיפים 9 ו-10 להצעה. סעיף 9 להצעה קובע כי "המדינה תפעל לשימור והנחלת המורשת והמסורת התרבותית וההיסטורית של העם היהודי ולטיפוחה בארץ ובתפוצות." סעיף 10 קובע כי "המדינה תפעל לאשר לכל תושב ישראל, ללא הבדל דת או לאום לפעול לשימור תרבותו, מורשתו, שפתו וזהותו."

הניגוד שמטריד את המבקרים הרגישים לזכויות המיעוטים הוא ההבדל בין החובה הפוזיטיבית המוטלת על המדינה "לשימור והנחלת המורשת והמסורת התרבותית וההיסטורית של העם היהודי" לבין החובה החלשה יותר "לאשר לכל תושב ישראל...לפעול לשימור תרבותו." האם לא מוטלת על המדינה החובה לפעול גם לשימור המסורת המוסלמית או הפלסטינית בהינתן קיומו של מיעוט פלסטיני בישראל? האם אין לבני המיעוט הערבי זכות שהמדינה תפעל לשימור ולהנחלת התרבות והשפה הערבית?

ואולם בצד הפגיעה במיעוט הערבי, סעיפים אלה פוגעים גם ואולי אפילו דווקא ברוב היהודי משני טעמים מרכזיים. ראשית, יש בישראל קבוצות יהודיות רבות המשמרות מסורות לא-יהודיות. כך, למשל, רבים מהמהגרים הרוסים בישראל עושים מאמצים גדולים כדי לשמר את שפתם ומורשתם. תמיכה פעילה בשימור השפה הרוסית או בשימור מסורת תרבותית רוסית ודאי לא תכנס על פי ההצעה למסגרת סעיף 9 לחוק (אף שהיא מהווה חלק מרכזי מהוויית חייהם של היהודים הרוסים). השמירה על מסורותיהן התרבותיות הלא-יהודיות של קבוצות יהודיות לא תהייה לפיכך חלק מחובתה של המדינה.

ואולם הפגיעה האמיתית של סעיף 9 לחוק היא דווקא בפרשנויות אחרות, פחות מקובלות של התרבות היהודית עצמה. שהרי סעיף 9 להצעת החוק מניח כי המורשת והמסורת התרבותית וההיסטורית היהודית אחת היא וכל שעל המדינה לעשות הוא לזהותה ולפעול לקידומה. במובחן מהעולה מסעיף 10, מסורת נתונה זו לכאורה איננה פונקציה של התפיסות האינדיבידואליות של חברי הרוב היהודי ולכן זיהוייה איננו כפוף להבנתם האינדיבידואלית של חברי הרוב היהודי אלא, לפרשנות הממלכתית של הרוב הפוליטי בישראל.

בהינתן המציאות הפוליטית בישראל היום, תפיסה זו צריכה להדאיג קבוצות יהודיות רבות. יש להניח, למשל, כי יהודי רפורמי לא ייהנה מן החובה הפוזיטיבית המוטלת על המדינה לפעול למען שימור התרבות היהודית והנחלתה פשוט מכיוון שתרבותו ומנהגיו לא יוכרו כחלק מתרבות זו. לפיכך, כל שהוא יוכל לפנות אליו, או גם לקוות ליהנות ממנו, תהיה ההגנה החלשה הניתנת על ידי סעיף 10 להצעה לתרבויות לא יהודיות. גם קבוצות יהודיות אחרות (חרדים, למשל) עלולות להיחשף לאחר קבלת החוק, ותחת הסעיף האמור, לסכנה שתרבותם לא תוכר כיהודית דייה או אף תוכרז לא-יהודית ועל כן לא תוכל לחסות תחת החובה הפוזיטיבית בסעיף 9 לחוק.

במילים אחרות, ההסדר בסעיף 9 מפקיד את ההגדרה, הזיהוי ההכרה והשמירה על התרבות והמסורת היהודית בידי רוב פוליטי מקרי. שינוי ברוב מקרי זה עלול לשנות גם את מה שמוכר באופן ממלכתי כתרבות יהודית. זאת ועוד: גורלה של פרשנות שלא תוכר באופן ממלכתי כיהודית דיה עלול להיות אף גרוע במובנים מסוימים מגורלן של תרבויות לא יהודיות. זאת משום שהדרתן של מסורות אלה מן החסות הממלכתית תהא גם בעלת משמעות סימבולית: המדינה היהודית מכריזה בזאת שהיא איננה מזהה את תרבותן ומורשתן של הקבוצות היהודיות הללו כחלק מן התרבות והמורשת היהודית.

יש שיאמרו ובצדק כי כל הכרה משפטית בקיומה של מדינה יהודית מחייבת את המדינה להכריע הכרעות שיש להן השלכה על מהותה של היהדות. חוק השבות, למשל, מחייב את המדינה להגדיר מיהו יהודי וכידוע הגדרות אלה שנויות במחלוקת. עם זאת אני סבור כי דווקא בגלל אופייה המקיף והכולל של הצעת "חוק יסוד: מדינת הלאום" היא מחריפה את הקושי ומעצימה אותו מעל ומעבר לקשיים הטמונים כבר היום בחקיקה מסוג זה. התוצאה הטבעית של החוק תהייה שהמדינה ולאחר מכן גם בתי המשפט יהפכו לזירת קרב בין פרשנויות שונות של היהדות. במקום לחזק את היהדות, החוק יהפוך את זרועות המדינה השונות לזירה בה אינטרסים כלכלים ואידאולוגיים מכוננים ומגדירים את היקפה ותוכנה של התרבות והמורשת היהודית.

האם בסופו של יום שינוי ניסוחי כזה או אחר ואולי אפילו ביטול סעיף 9 לחוק יפתור את הקושי? אינני סבור כך. הלוגיקה הניצבת מאחורי הצעת "חוק יסוד: מדינת הלאום" מפקידה בידי פוליטיקאים את הגדרתה של היהדות: תרבות מסורת ומורשת גם יחד. בעשותה כך, היא פוגעת בחיות של התרבות היהודית, ומתוך כך בגיוון ובעושר של המורשת של העם היהודי.