• איל זמיר

סוד הקיצור

מדינת ישראל התברכה בשופטים מצוינים. בית-המשפט העליון ממלא תפקיד מרכזי בחיי המשפט והחברה בישראל ואף רכש לעצמו מוניטין בינלאומיים. בין היתר, מתאפיינת פסיקתו של בית-המשפט העליון– הקובע הלכות מחייבות לכל ערכאות השיפוט – בגישה תיאורטית והשוואתית ראויה לשבח. בשורות הבאות אני מבקש להציע שיפור מסוים לאופן שבו נכתבים פסקי-הדין של בית-המשפט העליון.

בשנים האחרונות השתרשה בבית-המשפט העליון הנטייה לכתוב את פסקי-הדין לפי תבנית קבועה מראש. במקרים רבים, פסקי-הדין מתחלקים לארבעה או לחמישה חלקים: תחילה פירוט העובדות, אחר-כך תיאור הפסיקה של בית-המשפט המחוזי, פירוט הטענות של המערער, פירוט הטענות של המשיב ולבסוף הדיון המשפטי וההכרעה של בית-המשפט. ישנן וריאציות שונות על תבנית זו, אולם המבנה הבסיסי דומה למדי. למבנה זה יש יתרונות ניכרים: הוא מסודר, מאורגן ומאפשר לתת את הקרדיט הראוי לבאי-כוחם של הצדדים ולערכאות הנמוכות. ייתכן שלמבנה זה יש גם יתרון מבחינת סדרי העבודה בלשכותיהם של השופטים.

אולם לתבנית זו יש גם חיסרון בולט. היא גורמת לכך שבמקרים רבים פסקי-הדין חוזרים שלוש או אף ארבע פעמים על אותם עניינים עצמם בצורות שונות: תחילה בתיאור הפסיקה של הערכאה הנמוכה, אחר-כך בתיאור טענותיו של המערער, המשך בתיאור טענותיו של המשיב ולבסוף בניתוח ובהכרעה של בית-המשפט העליון. הדבר גורם להארכה יתירה של פסקי-הדין ולסרבולם – למגינת ליבם של הקוראים. פסקי-דין, ובמיוחד פסקי-דין של בית-המשפט העליון, ממלאים לפחות שני תפקידים: הכרעה בסכסוך ועיצוב נורמות משפטיות. במלאו את שני התפקידים הללו, מן הראוי שבית-המשפט העליון ינמק היטב את הכרעותיו, הן כדי שהצדדים לסכסוך ידעו על מה ולמה פסק בית-המשפט כפי שפסק (ובמקרים יוצאי-דופן, יוכלו לשקול בקשה לדיון נוסף), הן כדי שציבור המשפטנים ידע מהו הדין, מהו היקפה של ההלכה שקבע בית-המשפט, מהן הצדקותיה וכיוצא בזה. אולם, דומה שאף אחת משתי מטרות אלה אינה מצדיקה את המבנה המתואר של פסקי-דין. הצדדים להתדיינות בוודאי יודעים מה פסק בית-המשפט המחוזי ומה טען כל אחד מהם בערעור. ציבור המשפטנים הכללי מתעניין בעיקר בפסיקתו של בית-המשפט על הנמקותיה, ואין הוא יוצא נשכר מפירוט נרחב של פסיקת הערכאה הנמוכה ושל טענות הצדדים בערעור – פסיקה וטענות שממילא בית-המשפט חוזר ומתמודד עמן בבואו להכריע את הדין בחלקו האחרון של פסק-הדין (ואם מדובר בעניינים שבית-המשפט אינו מוצא צורך לשוב ולדון בהם לגופם בחלקו האחרון של פסק-הדין, משום היותם טפלים או משום שמדובר בטענות סרק – קל וחומר שאין צורך לפרטם קודם לכן פעמיים או שלוש).

מוצע אפוא לחזור למתכונת של כתיבת פסקי-דין שהייתה מקובלת בעבר, פסקי-דין שבהם תיאור הפסיקה של הערכאה הראשונה ושל טענות הצדדים נעשה בקיצור נמרץ או כחלק מהדיון בסוגיות לגופן, ללא חזרות מיותרות. הצעה זו אינה נובעת מהסברה שקיצור פסקי-הדין יחיש את או יקל על עבודתו של בית-המשפט. ייתכן שחזרה למתכונת שהייתה מקובלת בעבר תדרוש דווקא מאמץ גדול יותר מצד השופטים. דומני שהיה זה הנשיא אגרנט שהסביר כי הוא כותב פסקי-דין ארוכים משום שאין לו זמן לכתוב פסקי-דין קצרים. ההצעה באה בראש ובראשונה מנקודת-מבטם של צרכני הפסיקה – עמיתים, ערכאות נמוכות, יועצים משפטיים, עורכי-דין, אנשי אקדמיה ותלמידי משפטים. מאחר שפסקי-הדין נועדו כדי שיקראו אותם, על הכותבים להתחשב בקוראים. כתיבה נטולת-חזרות וממוקדת היא אף נאה ואלגנטית יותר. גם מבחינה זו ראוי שבית-המשפט העליון ישמש דוגמא.


46 צפיות