פורסם תחילה ב״הארץ״ ביום 24 באפריל 2014

פרופסור אמיר חצרוני מהחוג לתקשורת באוניברסיטת אריאל קיבל באחרונה מהנהלת האוניברסיטה זימון לשימוע לפני פיטורים. העילה לשימוע היתה מאמרים פובליציסטיים שפירסם בעיתונות ובאתרי אינטרנט - שהדגיש, כי הם מבטאים את עמדתו האישית בלבד ואינם מייצגים את המוסד, והם פורסמו מחוץ למסגרת המוסד שבו הוא מלמד ובלא קשר לעבודתו.

רבות מההתבטאויות של פרופ' חצרוני בענייני פמיניזם, דת ומדינה, וכלכלה הן פוגעניות ופרובוקטיביות, וחלקן גררו אחריהן מכתבים זועמים להנהלת אריאל, שקראו לסלקו ממקום עבודתו. ואכן, נשיא המוסד הגיש תלונה לוועדת המשמעת בגין פרסומים אלה. התלונה נמחקה לאחר שנשיא האוניברסיטה הגיע למסקנה שההתבטאויות אינן בגדר נושא לבירור משמעתי.

אך הנהלת האוניברסיטה לא הרימה ידיים. כיוון שבהליך המשמעתי נקבע למעשה, כי ההתבטאויות של פרופ' חצרוני אינן בגדר עבירה משמעתית, בחרה הנהלת המוסד לפטר אותו בלי להעמידו לדין משמעתי. במכתב הזימון לשימוע לפני פיטורים ציינה ההנהלה הצטברות של "תלונות רבות מגורמים שונים, מחוץ לאוניברסיטה ומתוכה, לגבי פרסומים הכוללים התבטאויות מזלזלות ופוגעניות כלפי מגזרים שונים, ובתוכם חסרי אמצעים, דתיים ובעיקר נשים". עוד נכתב במכתב הזימון, ש"לא יעלה על הדעת, כי חבר סגל במוסד אשר חרת על דגלו פתיחות וסובלנות לגבי כלל החברה הישראלית, פוגע בשמו של המוסד, באוכלוסיות שלמות שהמוסד משקיע משאבים עצומים על מנת לקרבם אליו כסטודנטים פעילים".

דאגת הנהלת אריאל ל"פתיחות ולסובלנות" ביחס ל"כלל החברה הישראלית" מעוררת בי אהדה רבה. אני מופתע מכך שדאגה זו לא מנעה מההנהלה לצרף השנה לסגל המרצים את חבר הכנסת לשעבר מיכאל בן ארי. יש מגזרים בישראל העשויים לסבור, כי העסקת ד"ר בן ארי פוגעת אף היא בשם של המוסד. אפשר להניח, שהנהלת אריאל תטען (בצדק), כי דעותיו הפוליטיות הפוגעניות והגזעניות אינן מעניינה של הנהלת המוסד וכי שכירת שירותיו מתבססת על כישוריו האקדמיים או הפדגוגיים, לא על השקפותיו הפוליטיות. אם אכן כך סבורה הנהלת האוניברסיטה, אולי מן הראוי להפעיל מבחן דומה ביחס לפרופ' חצרוני.

החלטת הנהלת אריאל לשכור את ד"ר בן ארי ולפטר את פרופ' חצרוני מעידה, שאולי לא הדאגה לפלורליזם ולסובלנות מגזרית או מגדרית עומדת לנגד עיניה. ייתכן כי דעות התומכות בטרנספר של אוכלוסייה ערבית נושאות חן בעיני הנהלת אריאל יותר מדעות המתנגדות לחוק השבות, למשל. ואולי דווקא העובדה שפרופ' חצרוני הגיש את מועמדותו לוועד העובדים הטרידה את חברי ההנהלה. אם כך הדבר, אריאל מצטרפת לשורה של מוסדות המנסים לדכא את ההתארגנות של עובדיהם, בניגוד לחוק בישראל.

אין צורך לומר, כי פיטורים של אדם בלא הליך משמעתי, בגין טורי דעה שפירסם מחוץ למוסד, מנוגדים לאתוס של כל מוסד חינוכי, ובוודאי לאתוס של מוסד להשכלה גבוהה. זאת ועוד, לכאורה נראה כי מדובר גם בעבירה פלילית ובעוולה אזרחית. חוק שוויון הזדמנויות בתעסוקה קובע (סעיף 2), כי "לא יפלה מעביד בין עובדיו או בין דורשי עבודה מחמת... השקפתם, מפלגתם...". החוק קובע סנקציות אזרחיות ופליליות על הפרת חובה זו.

בשנים האחרונות עולה מדי פעם בישראל דרישה לפטר או להפלות מרצים בגין עמדותיהם הפוליטיות. תנועות קיצוניות קראו בשנים האחרונות לפיטורים של מרצים בשל דעות אנטי־פטריוטיות. מרבית המוסדות בישראל עמדו בפרץ, ועם זאת היו פה ושם מוסדות שנכנעו באופן משפיל ללחץ שהופעל עליהם. אין תקדים, למיטב ידיעתי, למוסד אקדמי שיזם הליכים לפטר עובד בגין דעותיו הפוליטיות, ואשר לא היסס להשתמש בנשק הפיטורים גם לאחר שנקבע כי העובד לא עבר עבירה משמעתית.