- אשר בן-אריה וגיא דוידוב*
די להסתה כנגד תשלומי הפנסיה באוניברסיטה העברית
נוסח מקוצר פורסם תחילה באתר ״דה מרקר״ ביום 17 ביוני 2014
בראיון שפורסם לאחרונה ב"דה מרקר", תלה יו"ר הות"ת פרופ' טרכטנברג את בעיותיה התקציביות של האוניברסיטה העברית בתשלומי הפנסיה התקציבית (לפחות במשתמע). גישה זו תואמת היטב את הנרטיב המטעה שמקדם "דה מרקר" באופן שוטף, לגבי הפנסיה התקציבית. לצערנו, דומה שגם הנהלת האוניברסיטה העברית נכנעה ואימצה את אותו נרטיב. אולם תפיסה זו שגוייה ומסיתה.
בניגוד למה שאפשר לחשוב מקריאת עיתון זה, לגבי הרוב המכריע של עובדי המגזר הציבורי (והאוניברסיטה העברית בכלל זה) זכויות הפנסיה התקציבית לא נקבעו במחשכים או באופן מושחת, ואף לא נתנו כהטבה מופרזת. במשך תקופה מסוימת העדיפה המדינה (בדומה למדינות רבות אחרות) להימנע מביצוע הפרשות לפנסיה שיופקדו בחסכון ארוך טווח, ולשלם תחת זאת את תשלומי הפנסיה מהתקציב השוטף. החלטה זו אפשרה מימון של צמיחה בטווח הקצר וחסכה למדינה (ולאוניברסיטה) הפרשות עתק בתקופות קשות בעבר.
בין אם היתה זו החלטה נכונה לשעתה או לא, ברור שלא היה מדובר בדרישה של העובדים. למעשה, באוניברסיטה העברית למשל, עד תחילת שנות השמונים היו חברי הסגל מבוטחים בפנסיה צוברת. המעבר לפנסיה תקציבית היה בניגוד לדעתם, ולבקשת משרד האוצר וההנהלה – במקרה זה כדי להשתמש בכספי ההפרשות שנצברו כדי לממן את בניית קמפוס הר הצופים.
הסדרי הפנסיה התקציבית עצמם נקבעו בהסכמים קיבוציים, באופן שקוף וגלוי, כחלק מחבילת השכר הכוללת, כאשר בקביעת גובה השכר הובא נתון זה (זכויות הפנסיה) בחשבון – וכמובן שכל ההסכמים אושרו על-ידי משרד האוצר. לכן ההתייחסות לעובדים ותיקים המצויים בהסדר של פנסיה תקציבית כאילו לקחו לעצמם הטבה מופרזת אינו אלא שקרי, מטעה ומקומם.
כיום ברור מה שלא היה מובן לפני עשרות שנים, שהשיטה של פנסיה תקציבית אינה יכולה להמשיך להתקיים, שכן במציאות שבה תוחלת החיים הולכת ומתארכת באופן כה משמעותי, אין זה סביר להטיל על דור אחד לשלם את תשלומי הפנסיה של הדור הקודם.
הסגל האקדמי באוניברסיטה העברית היה מהראשונים במשק להכיר בכך וכבר לפני למעלה מ-15 שנה חתם על הסכם מעבר מרצון לפנסיה צוברת ובכך תרם לצמצום נטל תשלומי הפנסיה התקציבית. אולם לדור שנותר בפנסיה תקציבית עומדות זכויותיו ואין כל הצדקה לפגוע בהן.
תשלומי הפנסיה של הסגל האקדמי באוניברסיטה עומדים כיום על סך של כ-650 מיליון ₪ בשנה. בזמנו כחלק מהסכם המעבר לפנסיה צוברת התחייב משרד האוצר לכסות את העלות הזו, בנפרד מהתקציב השוטף של האוניברסיטה. בפועל מועברים כ-400 מיליון ₪ באופן ייעודי לכיסוי הוצאה זו, ועל כן נדרשת האוניברסיטה להוסיף מתקציבה השוטף (שעומד על קצת פחות משני מיליארד ₪) עוד כ-250 מיליון ₪ לתשלומי הפנסיה. מדובר על כן במרכיב של כ-12.5% מהתקציב בלבד. זאת בעוד היא ממשיכה שלא להפריש עבור חברי הסגל הותיקים את חלק המעביד בפנסיה התקציבית ואילו העובדים הפעילים בהסדר פנסיה תקציבית מפרישים 2% משכרם לטובת תשלומי הפנסיה. כך שלמעשה ההוצאה האמיתית על מרכיב זה אף קטנה בהרבה.
הבעיה היא שלאוניברסיטה גרעון בשיעור דומה מהתקציב השוטף, ועל כן קל להציג את הפנסיה התקציבית – ולמעשה את הפנסיונרים ואת העובדים הוותיקים – כמקור לגרעון. באותה מידה אפשר "להאשים" כל מרכיב אחר (או מספר מרכיבים) בשיעור של 12.5% מהתקציב כגורם לגרעון. מדוע לא לומר, כי ההוצאה העודפת של 250 מיליון ₪ היא הוצאה על ביטחון, על כיתות לימוד, על ציוד למחקר, או על כל מרכיב חיוני אחר בפעילות האוניברסיטה? כנראה שקל יותר להציג את תשלומי הפנסיה כ"סרח עודף" בתקציב – אף שהם משולמים בזכות ולא בחסד. וכל זאת תוך התעלמות צינית מכך שהפנסיונרים ממשיכים לתרום לאוניברסיטה בכסף ובשווה כסף סכומים ניכרים, באמצעות תשלום תקורה על תקציבי מחקר, כמו גם הוראה והנחיה בהתנדבות.
המדיניות העקבית של משרד האוצר היא "לייבש" את האוניברסיטאות ולתקצב אותן בחסר. הנהלת האוניברסיטה צריכה למקד את מאמציה במאבק (צודק) לתקן את התקציב באופן שיכסה את מלוא ההוצאות, ובפרט הוצאות שמבוססות על הסכמי שכר ופנסיה שאושרו על-ידי האוצר. תשלומי הפנסיה התקציבית כלל לא צריכים להוות חלק מהדיון בין הנהלת האוניברסיטה והאוצר (או הות"ת) על תקציבה.
*פרופ' בן-אריה הוא מבית הספר לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית ומכהן גם כיו"ר ועד הסגל הבכיר באוניברסיטה. פרופ' דוידוב נוסף להיותו מרצה לדיני עבודה בפקולטה מכהן גם כחבר בוועד הסגל הבכיר.
