• דוד אנוך

אז מה אתה מציע?

(פורסם תחילה ב״הארץ״ ביום 24.7.2014)

תמונות הזוועה וסיפורי האימים מעזה הם בלתי נסבלים. שום אדם הגון אינו יכול להישאר אדיש לכל כך הרבה סבל וכאב — בחלק ניכר מהמקרים סבל וכאב של חפים מפשע, ילדים, למשל. ובכל זאת, אנשים הגונים מקהים את רגישותם, ואל מול טענות נגד גרימת הסבל הנורא הזה יאמרו לעתים קרובות: אבל מה אתה מציע?

הטיעון החבוי בשאלה זו אינו חסר משקל: לאזרחים יש זכות שלא להיות מותקפים. יש להם זכות לדרוש שמדינתם תפעל להגן עליהם מתקיפות כאלה, ועל המדינה מוטלת החובה להגן על אזרחיה. בגלל מניפולציות של החמאס (למשל, השימוש באזרחים כבמגינים אנושיים) ובשל סיבות אחרות (הצפיפות באזורים רבים בעזה) אין למדינה דרך אחרת לעמוד בחובתה זו, שתגרום לפחות נפגעים אזרחים. כלומר, אם יש לך רעיון לדרך אחרת, הצע אותה. ואם אין לך, שתוק.

חשוב לחשוב על הטיעון הזה, ואפשר להשיב לו. דרך אחת לראות את הבעייתיות שלו היא לחשוב על הטיעון הזה: ללאומים יש זכות להגדרה עצמית. לבני אדם יש זכות לחיות לא תחת כיבוש, לא תחת דיכוי ומצור ולא בתנאים של השפלה אישית ולאומית. לבני אדם יש זכות לתקווה ולרמת חיים סבירה. על מנהיגיהם מוטלת החובה לדאוג לכך שזכויות אלה של בני הלאום שלהם לא יקופחו. בגלל מניפולציות של ישראל (מדיניות ההתנחלות, חוסר הנכונות למשא ומתן אמיתי) ובגלל סיבות אחרות (פערים כלכליים, טכנולוגיים וצבאיים) אין להנהגת הפלסטינים דרך אחרת להבטיח זכויות אלה, זולת השימוש בטרור, כולל השימוש במגינים אנושיים. כלומר, אם יש לך רעיון לדרך אחרת, הצע אותה. ואם אין לך, שתוק.

רובנו לא נשתכנע מהטיעון הזה, ובצדק. אבל מדוע? ואיך שונה הוא מהטיעון הדומה ביחס לתקיפות הברוטליות בעזה?


הכשל בטיעון המתיימר להצדיק את הטרור הוא, שמכך שמטרה כלשהי נראית מוצדקת ואמצעי כלשהו הוא האמצעי הטוב ביותר להגשמתה לא בהכרח נובעת המסקנה, שראוי לנקוט אמצעי זה. מהכשל הזה אפשר ללמוד לקח כללי: ייתכן שאמצעי כלשהו — אף על פי שהוא הטוב ביותר להגשמת המטרה — רע כל כך כשלעצמו, עד שראוי לוותר על המטרה, ובלבד שלא להידרש לו. אם הדרך היחידה לקדם את המטרה של שחרור מדיכוי היא דרך הטרור, ייתכן שיש בכך כדי להצדיק מוסרית ויתור על המטרה הראויה הזאת.


אבל אם זוהי תשובתנו לעניין הטרור, ייתכן שהיא חלה אף על הטיעון הראשון: אם הדרך היחידה להתגונן מפני איום הטילים ואולי אפילו מפני איום המנהרות היא גרימת מוות, פציעה, סבל וחורבן, בממדים שישראל גורמת בימים אלה בעזה, אולי יש לוותר על המטרה הראויה של מניעת סיכונים אלה.

אבל אולי אין צורך להיחפז ולוותר על המטרה בכללותה. כמעט תמיד יש אפשרויות, אם כי לעתים קרובות הן כרוכות בוויתורים אחרים: למשל, ניהול מערכה לא אלימה לעצמאות לאומית, מצד הפלסטינים; למשל, ניהול משא ומתן אמיתי כדי לפתור את הבעיות של עזה ולא רק להכריעה, מצד ישראל. משעה שמרחיבים מעט את שדה הראייה ומסתכלים לא רק על הרגע הנוכחי, מגלים שיש אפשרויות נוספות.

אחת החובות החשובות ביותר של מנהיגים היא להימנע מראש ממצבים טרגיים אלה, שבהם אפשר לקדם מטרות ראויות רק בדרכים כל כך נוראות. ההנהגה הפלסטינית כשלה מן הסתם לפעמים במילוי חובה זו. ההנהגה הישראלית בוודאי כשלה בכך. התנהלותה בשנים האחרונות — מדיניות ההתנחלויות, המצור על עזה, הדה־לגיטימציה של הרשות הפלסטינית והנהגתה, ובעיקר ההידרדרות המכוונת בשבועות האחרונים, כחלק מהמאמץ לריסוק הפיוס הפנים־פלסטיני — כל אלה הביאו, כצפוי, למצב הנוכחי. התשובה לשאלה מה מותר לעשות עכשיו תושפע, בין היתר, מעובדות מצמררות אלה.

אינני נאיבי. לאומים ומדינות אינם נוהגים לוותר על מטרות אסטרטגיות רק בגלל המחיר המוסרי הבלתי נסלח הכרוך בדרכים להשגתן, במיוחד כשהמחיר הוא בחיי אדם של הצד השני, שמאמצים ניכרים מושקעים כדי להכחיש את אנושיותו ולהתעלם מסבלו. ישראל תמשיך לגרום לסבל לא יתואר, שאין שום דרך לראותו כפרופורציונלי למטרותיה הלגיטימיות, והחמאס ימשיך לתקוף (גם) אזרחים באופן מכוון ולהשתמש בטרור כחלק ממאבקו (כמו כל לאום אחר במצב דומה). לא די דם נשפך, כנראה.

אבל, לפחות, ראוי להימנע מתחושת העליונות המוסרית, כאילו אין דמיון בינינו לבינם, כאילו אין מה להשוות. כל מי שמבין כמה נורא מה שקורה בעזה ושואל "אבל מה אתה מציע?", כאילו די בכך כדי לסתום את הגולל על השלכות פרקטיות כלשהן של זוועות אלה, משתמש בדיוק באותו דפוס טיעון שבו משתמשים כל הטרוריסטים.