הפתולוגיה של הפרקליטות

(פורסם לראשונה ב״הארץ״ ביום 26 באוגוסט 2014)

המקרה המוזר של הליך מינויה של ד"ר מאיה פורמן לתפקיד בכיר במכון לרפואה משפטית, ממחיש עד כמה נחוצה רפורמה דחופה במערך הייעוץ והייצוג המשפטי של הממשלה. כידוע, ליועץ המשפטי לממשלה בישראל ולנציגיו, סמכויות רבות ומגוונות, שאין להן אח ורע בשיטות משפט אחרות. היועץ, יחד עם פרקליט המדינה, הוא הגורם הבכיר ביותר בתביעה הפלילית מצד אחד, והגורם המוסמך לתת ייעוץ משפטי לכל רשויות המדינה מצד שני. בנוסף, היועץ מחזיק בסמכות בלעדית לייצג את כל רשויות המדינה לפני כל ערכאה משפטית. הסאגה הכרוכה במינויה של ד"ר פורמן מראה עד כמה ריכוז הסמכויות הזה יוצר סכנה לחירויות של כל אזרח במדינה.

ד"ר פורמן העידה מטעם ההגנה במשפט הרצח של תאיר ראדה, המתנהל נגד רומן זדורוב בבית המשפט המחוזי בנצרת. עדותה ניתנה בהליך המשלים שעליו הורה בית המשפט העליון, בשל ראיות נוספות שהעלתה ההגנה, ומאחר שבית המשפט העליון קבע בפסק דין בעניין אחר, כי לא ניתן להסתמך על טביעות נעליים כעל ראיה מדעית תקפה, ובכך שמט את הקרקע מתחת לראיה הבלתי תלויה המרכזית שבבסיס פסק הדין המקורי של בית המשפט המחוזי.

הביקורת שמתח בית המשפט העליון על שופטי המחוזי, כשקיבל את הבקשה להליך משלים, גרמה להם, ככל הנראה, להגן ביתר שאת על עמדתם המקורית, תוך כדי ניסיון לאבחן את פסק הדין של בית המשפט העליון — כך שלא יחול על עניינו של זדורוב — ולבקר בחריפות יוצאת דופן את עדי ההגנה, בהם גם ד"ר פורמן. בעקבות זאת החליט פרקליט המדינה שי ניצן, להתערב בהליך המינוי של ד"ר פורמן, ולטרפד את החלטת ועדת המכרזים של המכון הפתולוגי למנותה לתפקיד.

לא ברור כלל מנין נטל פרקליט המדינה את הסמכות להתערב בהליך המינוי של ד"ר פורמן. בהנחה שעורך דין ניצן פעל כנציגו של היועץ המשפטי, בכובעו כיועץ, מן הראוי היה שיפסול את עצמו מלעסוק בנושא, מאחר שהוא מצוי בניגוד עניינים מובהק בשל היותו צד לדיון בערעורו של זדורוב. ואם אין די בכך, מתברר שתחת כובעה הייצוגי, מנעה הפרקליטות ממנהל המכון הפתולוגי, ד"ר חן קוגל, התומך במינויה של ד"ר פורמן לתפקיד, להציג את עמדתו בפני בית הדין לעבודה שדן בעניין.

היינו, פרקליטות המדינה היא גם צד שיש לו עניין ברור בתוצאות ההליך הפלילי שבמסגרתו העידה פורמן (כובע התביעה), גם הגורם שהתערב בהליכי המינוי (כובע הייעוץ), וגם הגורם שמתיימר לייצג את עניינו של המכון הפתולוגי (ובניגוד לעמדת המכון עצמו!) בפני בית הדין לעבודה (כובע הייצוג). דומה, שפרנץ קפקא וג'ורג' אורוול ביחד לא היו מצליחים להגות תסריט בלהות כזה.

תהא אשר תהא התוצאה בערעורו של זדורוב, לא יעלה על הדעת שעניין זה ישפיע באופן כלשהו על מינויה של ד"ר פורמן, אשר לא היתה כלל צד במשפט, אלא הופיעה בו כעדה מומחית. ככזאת, לא ניתנה לה כל הזדמנות להתגונן מפני קביעותיו של בית המשפט המחוזי ואין לה זכות ערעור עליהן. השימוש שעושה בקביעות אלה הפרקליטות, המציגה אותן כקביעות שיפוטיות מוחלטות המעידות על פגם במומחיותה המקצועית של ד"ר פורמן, מהווה פגיעה חמורה בזכותה הבסיסית להליך הוגן. זאת ועוד, השימוש הרב־זרועי שעושה הפרקליטות בסמכויותיה במאבקה נגד ד"ר פורמן מעביר מסר מאיים לכל מומחה, שיעז בעתיד להעיד נגד המדינה ויספוג ביקורת על עדותו מבית המשפט.

שר המשפטים לשעבר, יעקב נאמן, העלה בזמנו הצעה לפצל את סמכויות היועץ המשפטי לממשלה. ההצעה עוררה ויכוחים תיאורטיים רבים, ותומכיה הואשמו לא פעם שכל מטרתם היא החלשת מוסד היועץ המשפטי ו"פגיעה בשלטון החוק". פרשת ד"ר פורמן היא דוגמה שאין טובה ממנה לקביעה שכל כוח מופרז — גם אם הוא מצוי בידי האנשים ההגונים והמוכשרים ביותר — סופו להרע.

נקודת האור היחידה בפרשה זו עד כה היא העובדה שהעניין נבדק בזמן אמת על ידי נציבת הביקורת על הפרקליטות, השופטת הילה גרסטל. יש לקוות, כי השופטת גרסטל, עד לא מכבר אחת השופטות המוערכות ביותר במערכת המשפט, לא תסתפק במסקנות נקודתיות בפרשה זו, אלא תראה בה בסיס להערכה מחדש של ריכוז הסמכויות המצוי בידי מערך התביעה בישראל.