• מרדכי קרמניצר

אוניברסליות שווה שמאלנות?

(פורסם תחילה ב״הארץ״ ביום 31 באוגוסט 2014)

רשות השידור איפשרה, ללא קושי, לפרסם שני תשדירי פרסומת בעלי אופי "שכנועי" — של המטה לחוסן לאומי ושל חב"ד. לעומת זאת, כאשר התבקשה לשדר תשדיר של "בצלם", שבו מוקראים שמות של חלק מהילדים הפלסטינים שנהרגו במבצע "צוק איתן", היא סירבה לעשות כן. עתירה לבג"ץ נגד החלטה זו נדחתה, בנימוק שמדובר בתשדיר בנושא השנוי במחלוקת פוליטית בציבור.

אלא שפסק הדין לא קיים כלל דיון בסוגיית קיומה של קטגוריה ערכית שהיא על־פוליטית, וככזאת היא מצויה בגדר מה שאינו יכול היות שנוי במחלוקת במדינה נאורה. הכוונה למסרים הומניסטיים־אוניברסליים. במרכזם מצוי הרעיון בדבר שוויון ערך האדם באשר הוא כזה, וקדושת חייו. מרעיון זה נגזרת התפישה, שלפיה הרג של מי שאינם מעורבים במלחמה הוא רע, שגם אם הוא הכרחי — יש לפעול על מנת לצמצם את היקפו, וגם כאשר נעשה כל מאמץ סביר כדי להימנע ממנו והוא מתרחש — הוא מצער. זהו צער שראוי וחשוב להביע, כדי לשמר את התובנה שמדובר ברע. כדי שההתרגלות למתרחש לא תביא חלילה לטשטוש האמת הזאת; שהאמת הזאת לא תוחלף בניסיון למזער את הרע, בין השאר על ידי טשטוש המהות האנושית של הקורבנות. מי שאינו חש צער על מותו של ילד שנהרג כתוצאה ממלחמה, גם ילד של הצד השני — חסר אצלו משהו בתחושת האחווה האנושית המקיפה את כלל בני האדם. אם יש רבים כאלה, משהו מאוד בסיסי לקוי במערכת החינוכית, התרבותית, התקשורתית והמנהיגותית של אותה חברה.

נראה כי השופט אליקים רובינשטיין שותף לעמדה בדבר קיומם של היגדים אנושיים־אוניברסליים. אחרת, קשה להבין את המלים שהקדיש לסוגיית היחס לחפים מפשע בעת מלחמה. בין השאר, כתב: "כבני אנוש אנו מצרים מאוד על מותם בעזה של חפים מפשע". כן כתב, כי במלחמתה הצודקת באויב אכזר ושווה נפש לדם אזרחים, "ישראל ערה וחייבת להיות ערה גם למצוקת חפים מפשע בצד האחר — ובהם ילדים". נניח שהיו מבקשים להשתמש בטקסט שלו כתשדיר פרסום, בעיצומה של המלחמה — האם הוא היה הופך לפוליטי ושנוי במחלוקת?

השופט רובינשטיין ייחס ל"בצלם" כוונה פוליטית להביא להפסקת הלחימה. אך זהו ייחוס המנוגד לכוונה המוסרית של "בצלם", כפי שהצהיר עליה; ייחוס שנועד לבסס את ההכרעה השיפוטית, מבלי שיהיה לו יסוד, והוא עולה בקנה אחד עם מגמה רווחת בישראל — לייחס למי שמשמיע מסר אוניברסלי שמאלנות. אותו ייחוס מגמתי ופסול ניתן היה להצמיד לדבריו של השופט רובינשטיין עצמו.

כמה עצוב, כמה מבייש, שלא ניתן לשדר בישראל מסר אוניברסלי־הומניסטי פשוט, ולפיו ילד עזתי הוא קודם כל ילד, גם בעת לחימה. הוא אדם. יש לו שם. מותו מצער כל אדם שהאנושיות טבועה בו. כמה חבל שכל מסר ניתן לתיוג כפוליטי, שהיגדים אוניברסליים־הומניסטיים מתוארים כשנויים במחלוקת. אם על הכל יש מחלוקת — מה כן משותף לחברה הישראלית? באיזה מובן היא חברה אנושית?

היתה לבית המשפט הזדמנות פז לשרטט בעבור החברה בישראל את המינימום האנושי, שאינו יכול להיות שנוי במחלוקת, הנמצא מעל לפוליטיקה, שהוא ראשית לכל ואחרית לכל, שהוא פנינו כבני אדם.

היתה לבית המשפט הזדמנות להניף את עצמו מעל לשיח הרווח הוולגרי בחברה הישראלית, המתייג הכל, המדכא כל דיבור אנושי ואוניברסלי לטובת מסרים פרטיקולריים, מדירים, כאלה המרוממים אותנו ומשפילים את האחר.

היתה לבית המשפט הזדמנות להציל את יהודיותה של המדינה — הלאומית והתרבותית — מפני פרשניה ההרסניים, מפני אלה המטביעים על היהודיות הזאת חותם של לאומנות וגזענות; המסלקים מפניה היהודיות של המדינה את הממד ההומניסטי־אוניברסלי; החותרים תחתיה לעוותה ולהשחיתה.

היתה לבית המשפט גם הזדמנות להציב עצמו נגד האפליה לרעה של מסרים כאלה לעומת ההכשר הניתן באופן שגרתי למסרים לאומיים פרטיקולריים, כפי שהיה במקרה הנוכחי. רשות השידור וגופים אחרים למדו מפסק הדין, כי ניתן לנקוט אפליה כזאת, שכן רק עתירה לבג"ץ עשויה לעצור אותה. מבחינה מעשית, זהו פסק דין מעודד אפליה. הוא חלק מה"בון טון", לפיו כל מסר לאומי או דתי הוא כשר למהדרין, גם אם הוא לאומני או קיצוני, ואילו כל מסר אוניברסלי הוא חשוד מלכתחילה, על־פניו אנטי פטריוטי, אולי אף בוגדני, וודאי שנוי במחלוקת, כזה ששומר נפשו ירחק ממנו.


בית המשפט לא עמד באתגר. הוא החמיץ את ההזדמנות. הוא תרם להעצמת תרבות השוללת אוניברסליות הומניסטית, כזאת המתייגת כל מסר הומניסטי כמסר שמאלני, כמקבילה מצד שמאל של מסרים גזעניים.

קיים פער בין הדרשה הנאה שבפסק הדין לבין התוצאה הבלתי מקיימת. הפער הזה מציב סימן שאלה טורדני, מכאיב, על הדברים הנכוחים שנכתבו. האם יש לראותם כיציאת חובה לצד המוסר, לתפארת המליצה? האם מדובר במפגן ריק של ידיים נקיות? האם ניתן עוד לקוות שלא?


A Theory of the Executive Branch
A Theory of the Executive Branch

unnamed-1
unnamed-1

Between Fragmentation and Democracy
Between Fragmentation and Democracy

A Theory of the Executive Branch
A Theory of the Executive Branch

1/18