האמת על הפנסיה התקציבית והאוניברסיטה העברית

נוסח ערוך פורסם תחילה ב״גלובס״ ביום 23 בנובמבר 2014

בכתבת "תחקיר" מגמתית משתלח אלי ציפורי באוניברסיטה העברית ובסגל האקדמי שלה. מתקבל הרושם שחברי הסגל האקדמי שהשקיעו את מלוא זמנם, מרצם ויכולותיהם עשרות שנים לטובת האוניברסיטה, תלמידיה, המדינה וקידום המדע, אינם זכאים לדעת המחבר לפנסיה לאחר פרישתם לגמלאות. זאת מהסיבה הפשוטה שתשלומי הפנסיה מצטברים, בחישוב כולל של שנים רבות ועובדים רבים, לעלות גבוהה. האם זו סיבה מספקת לשלול מאדם את זכויותיו שנרכשו כדין ובצדק?

כדי לנסות להצדיק את הטענה המקוממת, שמבוססת בעיקר על זריקת מספרים גבוהים ומאיימים לחלל האוויר, מנסה המחבר לחפש זכויות מופרזות, אולי יצליח להצביע על שחיתות כלשהי. בקושי רב הוא מצליח "לגרד" שתי טענות. האחת, על כך שלאחר עשר שנות שירות בפנסיה תקציבית נצברו לחבר סגל אקדמי זכויות לפנסיה בת 35%. הסדר זה נדרש, מן הסתם, לאור העובדה שחברי הסגל האקדמי נקלטים רק באמצע שנות השלושים שלהם (לפחות), לאחר תהליך הכשרה ארוך, מפרך ויקר. במקרה של פיטורים לאחר עשר שנים, סיכוייהם למצוא עבודה אינם טובים, והחיסכון הפנסיוני שלהם בכי רע, ומכאן הצורך בהסדר מיוחד. מכל מקום, הרלבנטיות של הסדר זה זניחה, שכן רובם המכריע של חברי הסגל האקדמי – שהתקבלו בתהליך סינון מחמיר ביותר – ממשיכים עד גיל הפרישה המקובל, ואז הפנסיה המקסימלית שלהם אינה עולה על 70%, כמקובל לכלל עובדי המדינה. הטענה השנייה שמעלה המחבר כאילו היתה גילוי של שחיתות הינה כי עובדים שממשיכים לעבוד מעבר ל-35 שנה (כלומר לאחר שצברו זכויות לפנסיה מקסימלית) זכאים ל"מענק שנים עודפות" על השנים שמעבר ל-35. מדובר בהסדר שמקובל לכלל העובדים בשירות הציבורי כחלק מזכויות הפנסיה התקציבית הרגילות.

זכויות הפנסיה התקציבית באוניברסיטה לא נקבעו במחשכים או באופן מושחת, ואף לא ניתנו כהטבה מופרזת. במשך תקופה מסוימת העדיפה המדינה (בדומה למדינות רבות אחרות) להימנע מביצוע הפרשות לפנסיה שיופקדו בחסכון ארוך טווח, ולשלם תחת זאת את תשלומי הפנסיה מהתקציב השוטף. החלטה זו איפשרה מימון של צמיחה בטווח הקצר וחסכה למדינה (ולאוניברסיטה) הפרשות עתק בתקופות קשות בעבר. בין אם היתה זו החלטה נכונה לשעתה או לא, ברור שלא היה מדובר בדרישה של העובדים. למעשה, באוניברסיטה העברית למשל, עד תחילת שנות השמונים היו חברי הסגל מבוטחים בפנסיה צוברת. המעבר לפנסיה תקציבית היה בניגוד לדעתם, ולבקשת משרד האוצר דווקא – במקרה זה כדי להשתמש בכספי ההפרשות שנצברו כדי לממן את בניית קמפוס הר הצופים.

הסדרי הפנסיה התקציבית עצמם נקבעו בהסכמים קיבוציים, באופן שקוף וגלוי, כחלק מחבילת השכר הכוללת, כאשר בקביעת גובה השכר הובא נתון זה (זכויות הפנסיה) בחשבון – וכמובן שכל ההסכמים אושרו על-ידי משרד האוצר. למותר לציין שתנאי ההעסקה הכוללים של חברי סגל אקדמי רחוקים מלהיות גבוהים, בין בהשוואה למקצועות אחרים שדורשים השכלה דומה, ובין בהשוואה לחברי סגל אקדמי במדינות אחרות.

כיום ברור מה שלא היה מובן לפני עשרות שנים, שהשיטה של פנסיה תקציבית אינה יכולה להמשיך להתקיים, שכן במציאות שבה תוחלת החיים הולכת ומתארכת באופן כה משמעותי, אין זה סביר להטיל על דור אחד לשלם את תשלומי הפנסיה של הדור הקודם. הסגל האקדמי באוניברסיטה העברית היה מהראשונים במשק להכיר בכך וכבר לפני כ-15 שנים חתם על הסכם מעבר מרצון לפנסיה צוברת ובכך תרם לצמצום נטל תשלומי הפנסיה התקציבית. אולם לדור שנותר בפנסיה תקציבית עומדות זכויותיו ואין כל הצדקה לפגוע בהן.

המדיניות העקבית של משרד האוצר היא "לייבש" את האוניברסיטאות ולתקצב אותן בחסר. מאמרו של ציפורי משמש שופר לטענות פקידי האוצר, שחושבים רק כיצד לקצץ בתקציב הנוכחי, מבלי שהוא מצביע על כל נימוק לטענה שתקצוב האוניברסיטה מופרז. למעשה, הגירעון האקטוארי באוניברסיטה העברית אינו אלא אחריותה של המדינה. המצוקה התקציבית של אוניברסיטה בשנים האחרונות היא בראש ובראשונה תוצר של מדיניות משרד האוצר.

(אשר בן-אריה הוא פרופ׳ בבית הספר לעבודה סוציאלית ויו״ר ארגון הסגל הבכיר האוניברסיטה. גיא דוידוב שהינו פרופ׳ בפקולטה למשפטים מכהן גם כסיו״ר ארגון הסגל הבכיר).

[הערה (גיא): הנוסח שמופיע כאן הוא זה שנשלח ל״גלובס״ בתגובה למאמר שפורסם שם בנושא. מקוצר מקום הסתפקנו בהתייחסות לטענות המרכזיות אף שיש תשובות טובות גם לטענות אחרות שהועלו שם. בעת הפירסום ב״גלובס״ הכניסו עורכי העיתון שינויי עריכה. מעבר לקיצורים שניתן לראות כתואמים את המקובל בנסיבות כאלה, נעשו כמה שינויים שאני משאיר לקוראים להחליט בעצמם אם הם לגיטימיים. הבולט שבהם נוגע למשפט השני בפסקה הראשונה. בנוסח שפורסם כתבו העורכים (בשמנו!) כך: ״מתקבל לכאורה הרושם שחברי הסגל האקדמי שהשקיעו את מלוא זמנם ומרצם עשרות שנים לטובת האונ׳, תלמידיה, המדינה וקידום המדע, אינם זכאים לקצבאות פנסיה תקציבית גבוהות לאחר פרישתם לגמלאות.״]