שנת חילוץ ממעגל החובות: הרהורים על מיזם שנת השמיטה של ח"כ קלדרון

פורסם לראשונה ב״מקור ראשון״ ביום 14.11.2014

שנה עברית חדשה באה, נושאת בכנפיה שנת שמיטה. רבים מבקשים אחר הדרך שבה מצוות השמיטה תהיה לא רק בעיה הלכתית שיש לפותרה "ללא חשש שביעית" אלא תשמש מקור השראה לסרטוט דמותה של חברת מופת ישראלית המגשימה חזון יהודי של צדק חברתי.

אחד מרכיביה של שנת השמיטה – שמיטת כספים – הצית את דמיונם של בעלי חזון, אשר ביקשו אחר דרך להגשמה חברתית ישראלית מודרנית של רעיון שמיטת כספים. אחת מן היוזמות שהועלו לאחרונה היא של חברת הכנסת רות קלדרון, אשר בשיתוף פעולה עם כמה גופים השיקה יוזמה לשמיטת חובות של אזרחים במצוקה (מקור ראשון, מוסף צדק, ל' בתשרי, תשע"ה). על פי היוזמה, עמותות הפועלות בקרב המגזר השלישי יאתרו משפחות שנקלעו לחובות, ילוו אותן לאורך שנת השמיטה בתהליך של הבראה, ובתום השנה יזכו להסדר חובות שתמציתו: א) כיסוי שליש החוב באמצעות קרן ציבורית; ב) וויתור הנושים (כגון בנקים, חברת החשמל) על שליש החוב; ג) החזר שליש החוב על ידי החייבים עצמם אך ללא ריביות והצמדה.

אף שהרעיון שובה לב, והמוטיבציות שביסודו ראויות לכל שבח, נראה כי יוזמה זו לוקה בכמה בעיות יסוד. היא לא הפיקה כראוי את הלקחים שניתנים להילמד מן ההיסטוריה של מצוות שמיטת כספים.

כידוע, על פי מצוות שמיטת כספים, אחת לשבע שנים, בסוף שנת השמיטה, מכריזים על מחיקת כל ההלוואות, באופן המאפשר ללווים לפתוח דף חדש בחייהם הכלכליים. ההנחה המקראית, התואמת את מבנה החיים הכלכליים באותה התקופה, היא כי הלווה הוא בדרך כלל עני ואילו המלווה בעל אמצעים, ועל כן ההלוואה נושאת אופי נצלני אנטי-חברתי של העברת הונו המצומצם של האביון לידיו של בעל ההון. מצוות שמיטת כספים היא חלק ממערך שלם של מצוות שנועדו לטפל בבעיה החברתית-כלכלית שיוצרת ההלוואה: התורה מצווה על העשיר להלוות לעני; על ההלוואה להיות ללא ריבית, כלומר לשאת אופי חברתי מובהק; הוטלו מגבלות על דרכי גביית החוב ונטילת המשכון; ובהקשר זה אף נקבע, כי אחת לשבע שנים פוקעים החובות, הלווה זוכה באפשרות להיחלץ ממעגל הקסמים של נטילת הלוואות חדשות על מנת להחזיר הלוואות ישנות, ומעתה ואילך הוא יכול לעשות לביתו שלו ולא לבית מלווהו.

מצוות שמיטת כספים אמנם מתווה דרך אידילית לפתרון יחסי מלווה-לווה, אולם יישומה בפועל עלול לעורר כפל בעיות. את הבעיה הראשונה, אשר כבר התורה עצמה ציינה, ניתן כיום לכנות "הגנת יתר". ההגנה הניתנת ללווים במסגרת שמיטת החובות היא כה חזקה, עד שבאופן פרדוקסלי היא צפויה לפעול לרעתם של הלווים ולא לטובתם; מצווה זו עתידה לגרום למלווים לחשוש להלוות ללווים, וללא יכולת ללוות מצבם של אלה האחרונים יהיה גרוע עוד יותר מזה שהיה אילולי מצוות שמיטת כספים. הבעיה השניה (שבמידה מסוימת קשורה בבעיה הראשונה ומזינה אותה) היא של נצלנות בלתי ראויה מצדם של הלווים. אנשים היודעים כי שמיטת חובות צפויה לחול בעוד כמה שנים עלולים ליטול הלוואות רבות מתוך ציפייה שלבסוף לא יצטרכו להשיבן. ואכן, כידוע, הלל הזקן (המאה הראשונה לפנה"ס), "ראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה" ולכן תיקן את הפרוזבול (משנה, שביעית י, ג). עיקרו של הפרוזבול (מבלי להיכנס לרזיו ההלכתיים) הוא מתן אפשרות לנושה לגבות את חובותיו גם לאחר שנת השמיטה, דבר המאיין כמעט לגמרי את מצוות שמיטת כספים.

דומה שיוזמתה של רות קלדרון סובלת משתי בעיות היסוד שתוארו לעיל; היא מבקשת לחדש את מצוות כספים באותה הדרך שבעטיה הלל הזקן הביא להפסקתה למעשה. ראשית, היא מטילה על כתפי הנושים נטל כבד, כבד מדי. גם אם יימצאו גופים עסקיים שיסכימו לוותר על שליש מהחוב (וכן על הריבית וההצמדה של שליש נוסף), הסדר זה עלול לגרום להם לחשוש בעתיד מלהעניק למשפחות מעוטות יכולת אשראי או אפשרות רכישה בתשלומים, שכן בשמיטה הבאה יישמט חלקו של החוב. בסופו של יום, הסדר מעין זה עלול לפעול לרעתן של משפחות במצוקה בדיוק כפי שבעבר "נמנעו העם מלהלוות זה את זה".

מנסחי היוזמה אמנם חשו בבעיה זו והקהו מעט את עוקצה. על פי יוזמתם, רק שליש מן החוב שיישמט ייפול על כתפי המלווים, ואילו שליש אחר של החוב יכוסה על ידי קרנות ציבוריות שונות, ובכך נטל שמיטת הכספים לא ייפול כולו על המלווים אלא יפוזר בין הציבור הרחב. רעיון זה אמנם מסייע להקלה מסוימת של הבעיה הראשונה, אך הוא אינו מתמודד עם הבעיה השניה: יוזמה זו מעניקה תמריץ לנצלנות לא ראויה מצדם של מעוטי יכולת. הסדר זה מעניק למשפחות ששקעו בחובות סוכריה כה טובה, עד שמתעורר החשש שהדבר יאותת למשפחות נוספות כי ניתן ואף כדאי להיכנס לחובות ולצרוך מעבר ליכולותיהם בידיעה שבעוד שבע שנים הציבור יכסה שליש מחובותיהם, הנושים יוותרו על שליש נוסף, והם גם ייפטרו מן הצורך להחזיר ריביות והצמדות על השליש הנותר. אף שוודאי לא זו הייתה כוונתם של מנסחי היוזמה, בפועל היא עלולה לשדל משפחות ליטול הלוואות ולהיכנס לחובות בידיעה שבעתיד הם יידרשו להחזיר שליש בלבד מתוך הסכום הכולל.

נדמה אפוא כי יוזמה זו היא צעד מבורך בכיוון הנכון, אך היא מחייבת המשך מחשבה, חידוד ופיתוח לגבי הדרכים הראויות להתחדשות המצוות החברתיות-כלכליות של התורה בסביבה הכלכלית הישראלית המודרנית. כיוון שלא בפסיקת הלכה עסקינן הכא, אלא בנטילת השראה ליצירה ישראלית-יהודית מקורית, אנו רשאים ליתן דרור לרעיונות ולהפליג בכיווני חשיבה חדשים.

בשונה מן היוזמה האמורה, התחדשות מודרנית של מצוות שמיטת כספים ראוי שתיעשה בדרך שתשקלל את בעיות היסוד שהביאו לצורך בתקנת הפרוזבול: מחד גיסא ראוי שהיא לא תטיל על הנושים נטל כבד מדי שירתיע אותם בעתיד מלהעניק אשראי לזקוקים לו, ומאידך גיסא שלא תעניק הטבה גדולה מדי לחייבים, שעלולה לעודד אותם ושכמותם ליטול הלוואות ולהיכנס לחובות תוך שהם מסתמכים על כך שבעתיד ישמטו את חובותיהם.

לעניין זה כדאי להבחין בין שתי קבוצות הראויות לסיוע, לליווי ולתמיכה בשנת השמיטה: משפחות מצוקה השקועות בחובות ועסקים קטנים הזקוקים לחמצן כלכלי כדי שיוכלו להמריא ולצמוח. לגבי שתי קבוצות אלה ניתן להציע מתווה מורכב ומתון של הגשמה מודרנית של מצוות שמיטת כספים, אשר אינו מבוסס על שמיטה – מלאה או חלקית – של החובות, אלא על תחליפים מאוזנים.

בכל הנוגע למשפחות השקועות עד צוואר בחובות, ניתן להציע כי אחת לשבע שנים, במועד שנת השמיטה, הן תקבלנה את אחת משתי האפשרויות הבאות (או שילוב ביניהן): א) דחייה לשנה של תשלומי החובות (גרייס), באופן שיהפוך את שנת השמיטה לשנת מנוחה מהשבת החוב, שבמהלכה יוכלו המשפחות להשקיע את הונם ואת מרצם בחילוץ עצמם ממעגל החובות; ב) פריסת החובות על פי לוח תשלומים חדש ונוח יותר לפירעון חובותיהם, באופן שיאפשר להם לשלב בין תשלום החובות לבין פיתוח עסקיהם ועצמאותם הכלכלית.

בשתי אפשרויות אלה החייבים אמנם יקבלו הזדמנות של ממש ליציאה לעצמאות כלכלית, אך בד בבד הם גם יידרשו לשלם לנושים את החוב במילואו. בכך יימנע מתן תמריץ ללווים פוטנציאליים ליטול הלוואות שהם אינם חייבים ליטול, שכן יודגש שהלוואות יש לפרוע וחובות יש לשלם. מצד שני, וכהשלמה לכך, העידוד שיינתן לפירעון מלוא החוב ישמש תמריץ חיובי לבעלי הון להמשיך ולהעניק הלוואות לזקוקים להם, בידיעה שהחובות ייפרעו במילואם. אמנם גם לעצם דחיית הפירעון למשך שנה או לפריסה מחודשת של החובות יש עלויות, וכדי למנוע את הטלתן על כתפי המלווים, על כל המשתמע מכך, עדיף כי עלויות אלה תוטלנה על הציבור (פיזור הנזק), כלומר שקרנות ציבוריות תפצינה את המלווים בשיעור מתאים.

בשתי האפשרויות האמורות יש חשיבות מרבית כי ההזדמנות הניתנת לבעלי החוב תהיה משולבת עם ליווי מקצועי של עמותות מן המגזר השלישי (כגון 'פעמונים' ו'מקימי'), שיסייעו בהדרכה ובמציאת הדרך לאיזון ולעצמאות כלכליים.

בכל הנוגע לעסקים קטנים המתקשים להמריא ולצמוח כראוי, ניתן להציע מסלול נוסף. מלבד האפשרויות האמורות של דחיית הפירעון ופריסת התשלומים, במקרים מתאימים תינתן האפשרות לשמוט את החוב בדרך של הפיכתו מהלוואה להשקעה, כלומר הבנק יהפוך מנושה של העסק לשותף בו (חלקו בשותפות יהיה יחסי להיקף החוב). כמובן שאין לצפות מהבנק עצמו שיתמחה בניהול עסקים קטנים במגוון ענפים, אך לצורך כך ניתן להפעיל גופים מיוחדים – פרטיים או ממשלתיים (כדוגמת המרכזים לטיפוח יזמות) – אשר יפעלו כזרוע הארוכה של הבנקים בתהליך ההבראה והצמיחה של אותם עסקים קטנים, באופן שלבסוף ייהנו כולם מפירות הצמיחה של העסק. להמרה זו של החוב בהשקעה כמה יתרונות: החוב יישמט והעסק יזכה לחמצן הפיננסי שלו הוא זקוק כדי לצמוח ולשגשג; הנושה לא יפסיד את סכום החוב אלא יקבל את תמורתו בעסק; כשותפים בעסק יהיו הבנק וזרועותיו הארוכות חשופים לתשואה הגבוהה שהעסק יכול להניב כמו גם להפסדים שעלולים להיגרם, ועל כן הם יהפכו מנושה פאסיבי לשותף אקטיבי בסיוע לצמיחת העסק. למעשה, מהלך זה מקופל בדברי חז"ל: "גדול המלוה יותר מן העושה צדקה, ומטיל בכיס [=יוצר שותפות עסקית עם העני] יותר מכולן" (שבת סג ע"א).

מצוות שמיטת כספים נוהגת אחת לשבע שנים, במועד שנת השמיטה. מדוע מחזוריות שבע השנים כה חשובה? מצד אחד היא תורמת לקיבוע המהפכה החברתית של שמיטת הכספים כמאורע ייחודי, חגיגי, לאומי, שבו הכל נוטלים חלק במיזם חברתי של הקלת המחנק הכלכלי של בני השכבות החלשות. מצד שני, מחזוריות זו מבטיחה כי ההזדמנות הכּׂה משמעותית הניתנת במסגרת מצוות שמיטת כספים תהיה עבור מקבלי הסיוע מצרך נדיר, יקר מציאות ויקר ערך, שיש לנצלו כראוי, שאם לא כן ההזדמנות הבאה תחזור רק בעוד שבע שנים. שני פנים אלה – אחריות בין-אישית כלפי מעוטי היכולת, ואחריות עצמית של מעוטי היכולת כלפי עצמם – הם סודה של שמיטת כספים.