• יואב דותן

הון שלטון וחוק ישראל היום

פורסם לראשונה ב״הארץ״ ביום 27.11.2014

הצעת החוק המכונה בפי מתנגדיה "חוק ישראל היום" נועדה להגביל את האפשרות לחלק בחינם עיתונים יומיים בעלי תפוצה רחבה. מטבע הדברים ההצעה מעוררת אי־נוחות מכמה היבטים: ראשית, נראה כי היא מגבילה את חופש הביטוי ואת חופש העיסוק. שנית, נטען שמטרתה היא הגבלת עיתון מסוים, מה שגורם לתחושה לא נוחה של פגיעה בעקרון הכלליות, האמור לאפיין את חוקי הכנסת. שלישית, ההצעה מעוררת חשש מהידרדרות במדרון חלקלק; היינו, התמיכה בחוק המגביל את חופש העיתונות, גם אם במקרה הנדון הוא רצוי, עלולה להוביל לכך שיד המחוקק תהיה קלה על ההדק בחקיקת חוקים נוספים המגבילים חירויות יסוד. לבסוף, בין התומכים בהצעה יש מן הסתם בעלי אינטרסים פוליטיים וכלכליים צרים, כמו גם בין המתנגדים לה.

תומכי החוק מסתמכים בעיקר על נימוק כלכלי, של פגיעה בתחרות בשוק העיתונות הכתובה, שאף עלולה להביא לחיסולו כי "ישראל היום" הוא בבחינת מוצר הנמכר במחירי היצף. בצד הנימוק הכלכלי אוסיף נימוק, שלדעתי חשוב אף יותר לתמיכה בחוק המוצע: חשיבותו לדמוקרטיה.

אחד העקרונות המרכזיים בדמוקרטיה הישראלית, כמו בדמוקרטיות מערביות אחרות, בעיקר באירופה, הוא הפרדה ברורה בין התחום הציבורי־הפוליטי לתחום הכלכלי־המסחרי. הפרדה זו חיונית משום שבתחום הפוליטי יש דרישה לשוויון מלא בין כל חברי הקהילה הדמוקרטית, השוללת מצב שבו חלק מחברי הקהילה ייהנו מזכויות יתר. ודאי שזכויות פוליטיות, כגון הזכות לבחור ולהיבחר, אמורות להיות נחלת הכלל.

סטייה מעקרון השוויון נחשבת לא לגיטימית מבחינה חוקתית, ולכן, למשל, נדחתה לחלוטין הצעת חוק שתקנה לערבים או לנשים את הזכות להיבחר "כמעט" לכל תפקיד ציבורי, מלבד לתפקיד הרמטכ"ל או נשיא המדינה. דרישה מחמירה כזאת לשוויון אינה קיימת בתחום הכלכלי, שבו, כידוע, יש רמה כזאת או אחרת של אי־שוויון.

המתח התמידי בין השאיפה לשוויון פוליטי לבין המציאות של העדר שוויון כלכלי יוצר חשש קבוע מפלישה של האי־שוויון הכלכלי אל התחום הפוליטי. כלומר, חשש ששחקנים חזקים בתחום הכלכלי ינצלו את כוחם כדי לנסות לפגוע בשוויון הפוליטי. זה המצע שעליו מתפתחת התופעה המוכרת של קשרי הון־שלטון, וזאת הסיבה לכך שהמחוקק בישראל, כמו בדמוקרטיות רבות, מקפיד להגביל את כוחם של בעלי הממון ושל התאגידים להשפיע על הבחירות באמצעות תרומות ולהשפיע על המערכת הפוליטית באמצעות השתלטות על אמצעי התקשורת.

בארצות הברית, לעומת זאת, הנורמה של הפרדה בין כוח כלכלי לכוח פוליטי אינה קיימת. לא רק שאין הגבלה משמעותית על תרומות לקמפיינים של פוליטיקאים, אלא שבית המשפט העליון האמריקאי אף קבע, ש"כסף הוא ביטוי פוליטי". כלומר, שהתרומות שבעלי הון או תאגידים מעניקים למועמדים הן בחזקת "ביטוי" שאין להגבילו, מכוח העיקרון של "חופש הביטוי" בחוקה. זו הסיבה לכך, שבעלי הון ותאגידים רשאים להשקיע במועמדים ישירות ובאופן בלתי מוגבל (שלדון אדלסון, למשל, תרם סכומי עתק בבחירות האחרונות בארה"ב למועמד המפסיד מיט רומני).

באמצעות התרומות מכתיבים בעלי הון ותאגידים במידה רבה את סדר היום הפוליטי הכללי. הדמוקרטיה האמריקאית, למרות יתרונותיה במישורים אחרים, היא, מבחינה זו, "דיקטטורה של הכסף", פלוטוקרטיה. מועמדים ומפלגות שאין להם הון עצמי ושאינם נהנים מתרומות נדיבות של בעלי הון הם חסרי סיכוי ממשי בתחרות הפוליטית.

מי שמאמין, כמוני, שאסור שהדמוקרטיה הישראלית תיהפך אף היא לפלוטוקרטיה, מוטב שיתמוך בהגנה על הזירה הפוליטית מההשפעה הדורסנית של ההון. שכן השפעה זו נועדה, בסופו של דבר, להרוס את תפישת השוויון הבסיסית, שהיא ביסוד השיטה כולה.

אכן, כל התערבות של המדינה בתחום העיתונות באמצעות חקיקה נושאת בחובה סכנות שאין להתעלם מהן, ולכן יש לעשותה בזהירות הראויה. אך אין בכך כדי למנוע את ההכרח להגן בחקיקה על העיקרון הבסיסי של הדרישה לשוויון פוליטי בישראל.

A Theory of the Executive Branch
A Theory of the Executive Branch

unnamed-1
unnamed-1

Between Fragmentation and Democracy
Between Fragmentation and Democracy

A Theory of the Executive Branch
A Theory of the Executive Branch

1/18