• אילן בנשלום

יש דרך להטיל מס ירושה יעיל

פורסם לראשונה ב״דה מרקר״ ביום 15 באפריל 2015

רוח רפאים מרחפת על פני עשירי ישראל - הרוח של מס הירושה. משה כחלון, שר האוצר המיועד, הוא אניגמה, מאחר שהוא פוליטיקאי משופשף היודע לכרות בריתות ולהתפשר, אבל גם העז להילחם בברוני הסלולר ולמוטט טייקונים; בן עניים שנבחר על גלי ההבטחה לרפורמה תחרותית באוליגופול הבנקאי, שחולש על המשק מימי היישוב העברי. פלא שעשירי ישראל חרדים מכך שהוא זומם להטיל מס ירושה?

אף שלא יהיה די בהטלת מס ירושה (או במלחמה בהון השחור) כדי לממן את תוכניותיו הגרנדיוזיות (או את מחיר הקואליציה עם החרדים), הצעת כחלון לקרום עור וגידים על גל העצמות היבשות של מס הירושה מאתגרת את מערכת המס. על פניו, מס עיזבון (שמוטל על עיזבון המנוח) ומס ירושה (שמוטל על יורשים) הם מוצדקים, מפני שמי שנושא גם בהם הם יורשים עשירים בני המאיון והאלפיון העליון, שזכו בעושרם בשל המזל (להיוולד להורים עשירים), ולא דווקא בשל מאמץ או יכולת. מעבר לכך, מן המפורסמות הוא שמס הירושה משמש אמצעי פיסקלי למיסוי הון במרבית המדינות המפותחות. כפי שכתבתי בטור דעה אחר, הגדלת נטל המס האפקטיבי על הכנסות מהון היא אמצעי הכרחי לטיפול ארוך טווח בבעיות האי־שוויון, כך שלא ברור למה דווקא ישראל הלא־שוויונית באופן קיצוני נמנעת מהטלתו.

למרות זאת, מאז שבוטל בישראל בשנות ה–80, מס הירושה תיפקד בעיקר כספין של פוליטיקאים ציניים יותר (אריה דרעי) או פחות (שלי יחימוביץ'), שתמכו בו כקרדום לבסס את מעמדם ה"חברתי", ללא כוונה אמיתית להעביר אותו. הקושי העיקרי במס ירושות נעוץ בכך שהוא מחייב חקיקה ואדמיניסטרציית מס מסובכות שיטילו מס גם על מתנות, ומערכת מורכבת שתעקוב אחר העברות עושר תוך־משפחתיות ותמסה אותן.

מסיבה זו, מס הירושה הוא בעיקר בעל ערך סימבולי בכל מדינות המערב אשר מטילות אותו, וכל אחת בדרכה מאפשרת (במכוון או במחדל) לעשיריה לחמוק מהגדרותיו. בהקשר הישראלי, לאור שיעורי השומה והדיווח הנמוכים, האפשרות שמס הירושה יהיה מכשיר אפקטיבי לגבייה או לצמצום האי־שוויון, ולא רק מקור עיסוק מכניס לעורכי דין ורואי חשבון ברחבי העולם, היא על גבול המדע הבדיוני.

אז האם צריך פשוט לוותר על מיסוי יורשים עשירים? ממש לא. התשובה לשאלה כיצד לעשות זאת נמצאת בכתבה שפורסמה ב–TheMarker ב–26 במארס, שקבעה (בטעות) כי בקנדה לא מוטל מס ירושה. בקנדה אין מס מיוחד על ירושות, אבל כל העברה של נכס הוני נחשבת כמכירה חייבת במס. כלומר, כשאדם מוריש או מעביר לקרוב נכס שערכו עלה, מערכת המס רואה בכך מכירה - ומטילה מס (רווחי הון) על עליית הערך.

מכירה רעיונית כזאת מחייבת אמנם הערכת שווי (שחשופה למניפולציות), אך היא פרוצדורה מקובלת בעולם מס ההכנסה. זוהי דרך קוהרנטית, יעילה (משום שבניגוד למס הירושה, היא לא מעודדת הימנעות ממכירת נכסים שערכם עלה כדי להימנע מכפל מס, רווחי הון ומס ירושה) ובעיקר פשוטה יותר למיסוי העברות עושר בין־דוריות.

מבחינת החקיקה, אימוץ המודל הקנדי בישראל מחייב שינוי קטן בפקודת מס הכנסה, שיקבע כי כל ירושה, מתנה ותרומה של נכס הוני ייחשבו כמכירה רעיונית. ברמת האכיפה, הטלת המס מחייבת מעקב רק על נכסים שערכם עלה, כלומר לא על כסף, ומייתרת ניטור מורכב (ונואל) של העברות כספים תוך־משפחתיות. לאור העובדה שהעברות של חלק ניכר מהנכסים — בעיקר נדל"ן וניירות ערך — מחייבות רישום רגולטורי או פיננסי, די בשיפור ממשקי שיתוף המידע הממוחשב של רשות המסים ורשות ניירות ערך עם מוסדות פיננסיים ורשמי המקרקעין והחברות, כדי "לתפוס" חלק ניכר מהעברות העושר הפטורות דה פקטו ממס בישראל.

אז האם תוכנו של כחלון כברו, או שהצעת מס הירושה משמשת רק "אליבי חברתי"? נדע בקרוב.