• אילן בנשלום

מקלט המס (החוקי) הגדול ביותר

פורסם לראשונה ב״הארץ״ ביום 7 במאי 2015

קריאה בעיתוני הכלכלה גורמת לתחושה כי לא ניתן להטיל מס על עשירים, לאור יכולות תכנון המס המיתולוגיות שלהם. ניסיון העבר ילמד כל פוליטיקאי חכם לשמור נפשו מלהתמודד עם עורכי הדין ורואי החשבון של עשירי ישראל, אשר ידעו תמיד להקים חברה/שותפות/נאמנות כדי להימנע ממס.

עמדה זו קיבלה אישוש לאחרונה, כאשר שני שופטים בבית המשפט המחוזי בת"א נתנו תשובות הפוכות לגבי תכנון מס דומה של שני מנהלים, אשר דאגו כי הכספים ששולמו להם בעבור שירותי הניהול שסיפקו יועברו כדמי ניהול לחברות ארנק שבבעלותם הבלעדית. העסקות נועדו, בין השאר, לאפשר למנהלים להשאיר חלק ניכר מהכנסתם בחברה (ולשלם עליו מס חברות - הנמוך מהמס המירבי המוטל על יחידים), לדחות ללא הגבלה את חבות המס על דיבידנדים, ולהימנע מתשלום ביטוח לאומי ומס בריאות.

בשני המקרים, ההכרעה התבססה על נסיבות המקרה ועל המומחיות השיפוטית לבחינת העובדות - ונמנע דיון עקרוני, אשר עשוי לספק כלל מנחה בשאלה: מתי לגיטימי להשתמש בחברות פרטיות בבעלות מרוכזת כאמצעי לתכנון מס. במילים אחרות, השופטים סברו כי מה שצריך להכריע בשאלה זו היא יכולתם של הרו"ח והעו"ד של הנישום לתאר את נסיבות המקרה ולשכנע את פקיד השומה והשופט שמבנה העסקה הצדיק את הטבת המס.

תשובות הפוכות במקרים דומים מעוררות אי־נחת. החוק הרי צריך להיות עקבי ושוויוני, והמס צריך להיות מוטל לפי פרמטרים של יכולת כלכלית. יתרה מכך, מכיוון שכל אחד יכול להקים חברה, תכנון מס באמצעות חברת ארנק הוא פשוט וזמין לכל נישום. זה אמנם יותר בוטה כשמדובר במנהל - שבמקום לקבל שכר מקבלי דמי ניהול לחברה בבעלותו - אך בפועל אותו תכנון נעשה על ידי נישומים עצמאים רבים, שבוחרים מטעמי מס לפעול כחברה.

כשמערכת המס איננה יודעת להפריד בין הנישום לחברה שבבעלותו, שיעורי מס ההכנסה הפרוגרסיביים הקבועים בחוק הופכים ללעג לרש. חקיקת המס שאמורה היתה לגבות אותם, מאפשרת לרבים מהנישומים העשירים להימנע מהם באופן חוקי וזול.

זו סוגיה מרכזית המעמידה בסימן שאלה גדול את היכולת של מערכת המס להטיל שיעורי מס פרוגרסיביים על ההכנסות מעבודה ועסק של שועי הארץ - כלומר, את הרצון והיכולת של מעצבי המדיניות הכלכלית להשתמש במס ההכנסה הפרוגרסיבי כדי לצמצם בעיות של אי־שוויון כלכלי.

מצב זה אינו מפתיע. למרות שמס חברות נתפס לרוב כמס עשירים, החרב הפכה למגן: בפועל, מס החברות, אשר נולד בסמוך למס ההכנסה בתחילת המאה העשרים, תיפקד כמעט תמיד כמקלט מס (חוקי וענק) לעשירים.

מיסוי תאגידים והמשקיעים בהם הוא סוגיה מורכבת אשר מעולם לא קיבלה מענה תיאורטי וחקיקתי ראוי. עם זאת, אין צורך ברפורמה מקיפה במיסוי תאגידים על מנת להתמודד עם הבעיה, אלא רק שני מהלכים מנטליים פשוטים: ראשית, לזהות את מקור הקושי - הצורך להפעיל מנגנון קוהרנטי (אשר לא מתבסס על נסיבות המקרה) כדי להפריד בין הכנסות מהון והכנסות מעבודה ומעסק (הממוסות בשיעור גבוה יותר) במקרים שבהם אותו נישום הוא גם משקיע מהותי וגם עובד במיזם עסקי מסוים. מדינות אחרות עם מבנה מס דומה עושות זאת בהצלחה יחסית. שנית, יש להיפרד מהתפיסה הכוזבת, המרפה והמטעה כי פוליטיקאים המבקשים לקדם פתרונות צודקים ויעילים לא יוכלו לעולם להתמודד עם התחכום של מתכנני המס.