מלבד אובדן העשתונות, המשותף לכל אותם נציגי ציבור שנזעקו לגנות את המנכ"ל הצרפתי של אורנג' בעניין החרמת ישראל הוא לקבוע שמדובר "בצביעות." הגדיל יאיר לפיד בהכרזתו שמדובר לא רק בצביעות אלא גם בחוצפה!  תגובות אלו לא יוצאות דופן בשיח הפוליטי בישראל שפעמים רבות מסתכם בלא יותר ממה שניתן לכנות "טיעון הצביעות," או בלשון אחרת "למה מי אתה בכלל שתגיד לי מה לעשות?!"

כשמדובר בתגובה לביקורת על ישראל ממקורות בינלאומיים טיעון הצביעות הפך אקסיומה: האו"ם, הגויים, האירופאים, הערבים – כולם צבועים. מדוע? שכן לכאורה הם דורשים מישראלים ויהודים את אשר הם אינם מקיימים או לא קיימו בעצמם. ולפיכך, ביקורתם אינה ביקורת ועמדתם אינה עמדה. הנגע של טיעון הצביעות תפס מקום גם בכל גווני השיח הציבורי בתוך ישראל, אך הוא נפוץ יותר, נדמה לי, בשיח שאכנה אותו ״אנטי-אליטות/שמאל״. מתנחלים קיצוניים נוהגים באלימות נגד חיילי צה"ל? כך גם המפגינים נגד הגדר! ישראל ביתנו נגועה בשחיתות? ומה עם העמותות של ברק! הימין נוהג באלימות כלפי השמאל? לנצח נזכור את האלטלנה! הכיבוש נוגד את החוק הבינלאומי? לכו תבקרו את אסד! לעתים קרובות הדברים מגיעים לידי אבסורד, כיון שיש רבים שנדמה שמתמוגגים מצביעותם (הלכאורה או לא) של יריביהם בעוד שנראה שהם כלל לא מודאגים שיתכן והביקורת שמושמעת נגדם נכונה היא.  

מהות טיעון הצביעות היא להשיב לגופו של אדם ולא לגופו של עניין. הטיעון משמש לדחיית ביקורת או עמדה חלופית על ידי שלילת הלגיטימיות של אלו המבטאים את אותה ביקורת או התומכים באותה העמדה. שימוש בטיעון הצביעות כטעם נגד ביקורת לוקה כמובן בכשל לוגי. שכן אין בצביעות המבקר לתרום דבר לשאלת תקפותה של הביקורת. אדרבא, לעתים נדמה שאלו המחסנים עצמם מביקורת בעזרת טיעון הצביעות דוגלים יותר בזכותם השוויונית להרע מאשר שהם מאמינים בצדקת דרכם. מבנה טיעון הצביעות פותח בהאשמת היריב (לעיתים קרובות באופן מוגזם ואף מדומיין) באי-מוסריות – אימפריליסטים, אנטשמים, מדכאים, אלימים, מושחתים – ממשיך בשלילת עמדתו או ביקורתו על בסיס אותה אי-מוסריות, ופעמים רבות מסתיים בתביעה לחסינות לבצע מעשים דומים. כאילו קורבנות הצביעות מצהירים: "למה לכם מותר ולנו אסור? עכשיו תורנו!" וזהו כמובן השלב בו התופעה הופכת לפתולוגיה של ממש. 

מעבר לתרוץ מעשי עוולה והעצמת תחושת קורבנות ורדיפה מדומיינת, הגידול בשימוש בטיעוני צביעות חונקים את השיח הציבורי, שהולך ומתאפיין בלא יותר מהחלפת האשמות על בסיס שיוך קבוצתי ובוויכוחים עקרים על תקפותן של אנלוגיות. שיח בריא מחייב הקשבה ומתן טעמים. מי שהשכם וערב פוטר עצמו מלהשיב למבקריו על בסיס זהותם גרידא, ללא התייחסות עניינית לערכיהם, לתוכן ביקורתם, או לדרכם, שולל בכך את הלגיטימיות של יריביו כבני שיח. טיעון הצביעות הוא לכן טיעון משתיק הפוגע בכבודו של אדם. מהותו לא להשיב ולא לבקר, כי אם לשלול את הלגיטימיות של הדובר להביע עמדה, להשמיע, להישמע, ולהילקח ברצינות. בנוסף, אותה שלילה נגועה באפליה על בסיס שיוך קבוצתי, שכן היא משתיקה ופוסלת יחידים לא בשל מעשיהם או דעותיהם אלא בשל מעשיהם ודעותיהם של אלו שלכאורה דומים להם.

עלינו לחזור לדבר יותר לגופו של עניין ולהשתחרר מהאובססיה של פוליטיקת הזהויות שמשטיחה את השיח הציבורי. סופה של דחיית עמדותיהם של אחרים על בסיס זהותם גרידא היא שהם ימאסו בזלזול בהם ויבינו שאין טעם בדיבורים. ואז יעברו למעשים וחלילה גם לחרמות.