top of page
  • אלון הראל

דמוקרטיה ליברלית או דמוקרטיה עממית

החלטתה של שרת התרבות מירי רגב להתנות את מתן התקציבים לפסטיבל הקולנוע באי הקרנת הסרט כמו גם החלטתה בעניין הקפאת התקציבים לתיאטרון אל מידאן זכתה כבר לקיתונות צוננים. תכליתי איננה לחזור ולומר את הברור מאליו דהיינו שהחלטות אלה הן פגיעה בחופש התרבות והיצירה. במקום זאת אני רוצה להצביע על קשר הדוק בין החלטותיה האחרונות של שרת התרבות לבין החלטות אחרות שנעשו על ידי חברי הממשלה הנוכחית ובכך לחשוף את הלוגיקה המנחה את שרי הממשלה—לוגיקה המשתקפת בתחומים שונים מאוד זה מזה כולל היחס למערכת המשפט, לאקדמיה לגילדות המקצועיות של רופאים ועורכי דין ועוד.


במסורת הליברלית המערבית הפוליטיקה היא ספירה אחת מיני רבות המתחרה עם ספירות אחרות הזוכות אף הן לאוטונומיה משל עצמם. הגילדות המקצועיות למשל רופאים ועורכי דין מסדירים את האתיקה המקצועית שלהם באופן המתנגש לא אחת עם האינטרס של המדינה. המדינה מכירה באוטונומיה של ההסדרים הללו ומכבדת אותם גם כאשר אלו אינם מתנגשים עם האינטרסים קצרי הטווח של המדינה. השופטים זוכים כידוע להגנה מאסיבית מפני מעורבות של הדרג הפוליטי. זאת במיוחד משום שתפקידם מחייב אותם להחליט החלטות המנוגדות באופן חזיתי לרצונות של הדרג הפוליטי. העיתונאים זוכים אף הם להגנה ומקורות המידע שלהם נהנים מחסינות גם כאשר המדינה חפצה בחשיפת מקורות מידע אלה. ולבסוף גם האקדמיה נהנית ממידה רבה של אוטונומיה בניהול ענייניה ובעיצוב החיים המקצועיים. חירות אקדמית איננה אלא שם כולל לשורה של הסדרים החוסמים את השליטה הישירה של הספירה הפוליטית על הספירה האקדמית-מדעית. הקונפליקט בין הספירה הפוליטית לחברה האזרחית נתפש במסורת הליברלית כקונפליקט מפרה וחיוני גם להגנה על החירות וגם להבטחת עושר יצירה מדעי ותרבותי.


משטרים אחרים ובמיוחד מה שכונה בעבר דמוקרטיות עממיות מתאפיינים בשליטה מלאה ומוחלטת של הספירה הפוליטית במדע, בתרבות, במערכת המשפט ועוד. הדוגמא הקלאסית היא הביולוגיה הסובייטית. טרופים ליסנקו אשר מונה ב 1940 להיות ראש האקדמיה למדעי החקלאות דחה את מדע הגנטיקה. במסגרת תפקידו ותוך שיתוף פעולה מלא עם סטאלין דיכא ליסנקו ללא רחם את הניסיונות של מדענים סובייטיים להשתמש בגנטיקה כדי לשפר את הביצועים של החקלאות הסובייטית, החריב תוך כדי כך את החקלאות הסובייטית והביא לרעב שהמית מיליוני איכרים. קרוב יותר לענייננו הוא קומיסר התרבות ז'דנוב אשר עיצב את "דוקטרינת ז'דנוב" ועסק בטיהור התרבות הסובייטית מהשפעות זרות – השפעות שמקורן במחנה האימפריאליסטי.


למותר לציין שישראל איננה מתאפיינת (עדיין) בלוגיקה השלטונית המאפיינת את הדמוקרטיות העממיות. עם זאת קל לראות את טביעות האצבעות של הדמוקרטיות העממיות בשורה של החלטות והצהרות של חברי הממשלה הנוכחית. הצהרותיה של שרת המשפטים איילת שקד המתנגדת "למשילות מערכת המשפט" והנכונות להתערב ברגל גסה בסמכויות בתי המשפט היא אולי הדוגמא הידועה ביותר. דוגמא נוספת מן הימים האחרונים היא הנכונות של השר לביטחון פנים כמו גם סגן שר הבריאות לאפשר הזנה בכפיה של אסירים כנגד ההנחיות החד משמעיות של ההסתדרות הרפואית והגינוי החריף מפיו של יו"ר ההסתדרות הרפואית ליאוניד אידלמן.


הלוגיקה המנחה את שרת התרבות איננה שונה מזו של שרת המשפטים או של השר לביטחון פנים. הקונפליקט הנוכחי בעניין החלטותיה של שרת התרבות שרת המשפטים והשר לביטחון פנים הוא קונפליקט בין התפיסה הליברלית לפיה קונפליקטים בין הספירה הפוליטית לספירות אחרת הם הבסיס להגנה על חיים אזרחיים עשירים לבין התפיסה של הדמוקרטיה העממית לפיה הממשלה או הכנסת היא הנציגה הבלעדית של העם וככזו עליה לשלוט באופן מלא בכל הספירות של החיים החברתיים. הבנה של הרבדים העמוקים הללו המסתתרים מאחורי הקונפליקטים הנוכחיים תאפשר אולי הקמת קואליציה שתאבק באגרסיביות היתר של הפוליטיקאים החפצים לעקר את האוטונומיה של מוסדות החברה האזרחית בישראל ולספח אותה אל מחנה הדמוקרטיות העממיות.

bottom of page