ממדינת חוק למדינת לינץ

(פורסם במקור ב"הארץ", 2.11.2015)

קיים מכנה משותף, מובהק ומפחיד, בין מבצעי הלינץ' במבקש המקלט הבטום זרהום בבאר שבע, לבין קנאי הימין המשתלחים בבג"ץ על שעיכב את הריסת בתיהם של חשודים בטרור. המכנה המשותף הוא השקפתם הנפשעת ולפיה המטרה של הרתעת הטרור מקדשת את כל האמצעים, לרבות ענישה ברוטלית ללא משפט, גם במחיר פגיעה קשה ואכזרית בחפים מפשע.

העובדה שהשקפה זו כבר אינה רק נחלתו של אספסוף פרוע, אלא היא מקבלת לגיטימציה מבכירים בכנסת, בממשלה ובממסד הביטחוני, היא עדות ניצחת להתבהמותה של ישראל. לפני כ–30 שנה, בפרשה הידועה של קו 300, כאשר נחשף כי ראש השב"כ הנחה את אנשיו להרוג מחבלים לאחר שכבר נעצרו ונוטרלו, רעשה ורגשה המדינה, ובזכות מאבקו של היועץ המשפטי יצחק זמיר, כל המעורבים בחיסול המחבלים הוקעו והוקאו מן השירות. אף הם עצמם הבינו שפשעו ובגדול, ולכן, משנכשלו בהסתרת הפשע, זייפו ובדו ראיות כדי להעלילו על זולתם. ואכן, ועדת החקירה שהוקמה בעקבות הפרשה קבעה, כי ההנחיה להרוג מחבלים־רוצחים לאחר נטרולם, היא פקודה בלתי חוקית בעליל, שאסור לתת אותה ואסור לציית לה.

כעבור שנים ספורות, בתקופת האינתיפאדה הראשונה, קבעה גם מערכת המשפט הצבאית, כי אסור לכוחות הביטחון לפגוע בחשודים בטרור לצורכי ענישה והרתעה. כאשר הורה מח"ט שכם לחייליו לשבור את ידיהם ורגליהם של חשודים לאחר מעצרם, הוא הורד לדרגת טוראי והודח בחרפה מצה"ל. גם לוחמים של גבעתי וגולני שהיכו מתפרעים לאחר מעצרם נשלחו לכלא, למרות שהוכיחו כי קיבלו פקודות לנהוג כך ממפקדים בכירים. השופטים הצבאיים — כמו ועדת החקירה בפרשת קו 300 — פסקו שהפקודה להתעמר בחשודים לאחר מעצרם היא פקודה שדגל שחור מתנוסס מעליה.

השופט יורם צלקובניק התריע, כי הפקודה האמורה מכשירה "התנהגות אסורה ופסולה מן השורש"; עמיתו, השופט עמנואל גרוס, הדגיש ש"כל אדם המתחנך במדינת חוק יודע שאין סמכות, זולת לבתי המשפט, לענוש אנשים שעברו עבירות". והנה כיום, בישראל 2015, התברר שלא רק בכירים בכוחות הביטחון, אלא גם פוליטיקאים — מן הקואליציה והאופוזיציה כאחת — המליצו לשוטרים ולחיילים, וגם לאזרחים חמושים, לוודא את הריגתו של כל מי שהיה מעורב בפיגוע. בכך הם העידו על עצמם שכלל לא הפנימו את האיסור המשפטי והמוסרי על ענישה ללא משפט.

והוא הדין בפוליטיקאים שהתנפלו על שופט בג"ץ עוזי פוגלמן, על ש"העז" לעכב הריסת בתים עד לבירור העתירות של דייריהם. גם הם כנראה אינם מוטרדים מכך שהעונש הקשה הזה (שהוגדר בעבר בפי הנשיא לשעבר של בית המשפט העליון שמעון אגרנט "בלתי אנושי", ובפי השופט מישאל חשין "בלתי דמוקרטי ובלתי יהודי"), ייגזר ויתבצע בידי הצבא ללא הליך משפטי. "דבר אחד הוא", הסביר השופט פוגלמן, "הריסת ביתו של זה אשר ביקש לקום עלינו לכלותנו. דבר אחר הוא הריסת מבנה שבו גרים בני משפחה או דיירים אחרים שלא היו מעורבים בתוכניתו הזדונית ושביתם קורס עליהם על לא עוול בכפם". קנאי הימין אטומים לחלוטין להבחנה הערכית והמוסרית האלמנטרית הזאת, ואינם מוכנים שבית המשפט יבדוק את מידת אחריותם וזיקתם של דיירי הבית למחבל ולפיגוע שביצע.

כבר הזכרתי, שהשופט מאיר שמגר, בהיותו הפרקליט הצבאי הראשי, ואחר כך היועץ המשפטי לממשלה, החליט שלא להתנגד להתערבות בג"ץ בנעשה מעבר לקו הירוק, כדי למנוע אווירה מופקרת של "לית דין ולית דיין" בשטחים. "ידענו", הסביר שמגר, כי בג"ץ עלול שלא לקבל את עמדתנו במקרה זה או אחר, אך בכל זאת קיבלנו עלינו את סמכותו מרצון, כי זו מהותו של שלטון החוק". ברור שקבלת דרישות הפוליטיקאים לדחות את עתירות הפלסטינים על הסף, ללא בירור טענותיהם, תעקר את סמכותו זו של בג"ץ, ותפקיר את זכויותיהם לשרירות לבו של הצבא, ממש כשם שההנחיה להוציא להורג כל חשוד בפיגוע התירה את דמם.

אך לא רק דם הפלסטינים מותר, אלא גם דמו של מי שמנסה לבלום את הידרדרות מדינת ישראל ממדינת חוק למדינת לינץ'. כפי שהתריע מנהל בתי המשפט, הסכנה שבהסתה של מנהיגים בימין כלפי השופט פוגלמן, אינה פחותה מזו שקדמה לרצח רבין והכשירה אותו. האמירה של ח"כ מוטי יוגב (הבית היהודי), כי בג"ץ נותן רוח גבית לטרור וכי פסיקתו מסייעת למפגעים איננה שונה מהלבשת הכאפייה של ערפאת על ראשו שליצחק רבין בכרזות. העובדה שעד כה לא נפתחה חקירה פלילית נגד ח"כ יוגב מעידה שרשויות החוק לא הפיקו לקחים ממחדליהן בטיפול בהסתה של קנאי הימין, גם 20 שנה לאחר שנרצח כאן בגללה ראש הממשלה.

למי ששכח: יגאל עמיר עצמו אמר בחקירתו, כי "ללא פסק הלכה או דין רודף שחלו על רבין מפי מספר רבנים שאני יודע עליהם הייתי מתקשה לרצוח; רצח כזה חייב להיות מגובה. אם לא היה לי גב לא הייתי פועל". על פי חוק העונשין, המסיתים שנתנו את הגיבוי לעמיר הם בגדר שותפים מלאים לרצח, והיו אמורים להינמק אף הם בכלא. אך הם נותרו חופשיים, וכנראה גם מאושרים, משום שמבחינתם, הם חוללו רצח מושלם ומשתלם שהצליח לסכל מימוש הכרעות מדיניות. מדוע איפוא שהם וקנאי ימין אחרים לא יסיתו כעת גם לסיכול אלים — ואף רצחני — של הכרעות בג"ץ?

פרופ' אריאל רוזן־צבי, דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב וחבר ועדת שמגר שחקרה את רצח ראש הממשלה, כתב בדו"ח הוועדה על ההשפעה ההרסנית של השיח הלאומני הפונדמנטליסטי, המלבה "קנאות, בריונות ואלימות בתוך החברה היהודית", מאז חורבן בית המקדש ועד היום. הוא ציטט בהקשר זה את דברי חז"ל, "קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג".

"חיוני", התריע פרופ' רוזן־צבי, "שנדע לבער תרבות רעה שקמה בתוכנו". ואולם, התרעתו נפלה על אוזניים ערלות. הדרישה של קנאי הימין לשחרר את המאבק בטרור מכל מגבלה משפטית ומוסרית, והסתתם שלוחת הרסן נגד מי שמתעקש על אכיפת המגבלות הללו, היא עדות מזעזעת להמשך פריחתה ושגשוגה של התרבות הרעה האמורה.

פרופ' נגבי הוא הפרשן המשפטי של "קול ישראל" ומרצה באוניברסיטה העברית