להב"ה במערכת הצדק?

בתי המשפט בישראל נתפשים בציבור רחב פרוגרסיבי כמוסדות לעשיית צדק – מוסדות המנסים לעכב או למנוע את תהליך ההידרדרות המהירה של החברה הישראלית לברבריזם. נכון, אומרים המסנגרים על בתי המשפט, כי ההליך המשפטי הוא מטבע הדברים מוגבל וכי כוחם של בתי המשפט לעמוד בפרץ מצומצם. ואולם, גם כאשר הם נאלצים לדחות עתירות צודקות מטעמים משפטיים או אפילו מטעמים פוליטיים הקול השיפוטי הוא קול נאור אשר באופן טיפוסי מנסה לרכך את המדיניות האכזרית והגזענית המאפיינת בימים אלה את הרשות המבצעת.

מכאן אולי ההפתעה של רבים לנוכח החלטת בית המשפט בפסק הדין חמאד נגד מפקד כוחות צה"ל בעניין הריסת בתים. בעתירה הועלו טענות משכנעות רבות אך המעניינת בהן הייתה טענת ההפליה דהיינו הטענה כי בתי מחבלים יהודיים כגון ביתם של החשודים ברצח הנער מוחמד אבו ח'דיר לא נהרסים בעוד בתי מחבלים פלסטינים נהרסים באופן שיטתי.

הנשיאה נאור דחתה את הטענה על בסיס משפטי פורמאלי. לטענתה: "בעתירות שלפנינו הועלתה טענת ההפליה באופן כללי בלבד, מבלי שהובאו תימוכין רציניים לה. העותרים לא הציגו תשתית עובדתית מספקת לתמיכה בטענתם..."

עלי להודות שאני מתקשה להשתכנע מטענה זו. ההפליה במדיניות הריסת הבתים היא בגדר אמיתה שאיננה דורשת ראיה. די לה לנשיאה לערוך שיטוט קצר בגוגל כדי לגלות שבצד הרס שיטתי של בתי מחבלים פלסטינים בעשרות השנים האחרונות לא נהרס ביתו של מחבל יהודי יחיד. זאת ועוד בדיקה מהירה עשויה לגלות את מה שידוע לכולנו גם ללא בדיקה. הרשות לא שקלה מעולם את האפשרות להרוס את ביתו של מחבל יהודי. האפשרות הזו פשוט איננה נמצאת על סדר היום של הרשות המבצעת. הדרישה לתימוכין רציניים לטענה כה ברורה מאליה היא בגדר היתממות. ועם זאת האופטימיים שביננו יאמרו כי פסק דינה של הנשיאה נאור נותן מקום לתקווה כי לכשיובאו הראיות הללו יורה בית המשפט לרשות לפעול באורח שוויוני. הרשות לפיכך תצטרך לשקול לכל הפחות את הריסתם של בתי המחבלים היהודיים.

חמור בהרבה הוא פסק דינו של השופט סולברג. בפסק הדין קובע השופט סולברג קביעה אשר למרות הניסוח הרהוט לא הייתה מביישת את האגף הימני רדיקאלי של כנופיות ארגון להב"ה או את נערי הגבעות. השופט סולברג קובע:

דין הטענה [טענת ההפליה] להידחות, כדברי חברתי הנשיאה בפסקה 30 לפסק דינה. הטעם לכך שלא נעשה שימוש בתקנה 119 כלפי יהודים נעוץ בכך שבמגזר היהודי אין צורך באותה הרתעה סביבתית שהיא תכליתה של הריסת הבתים. הציבור היהודי, ככלל, מוּרתע ועומד, ואינו מוּסת. אמנם אין לכחד: יש ויש מעשים של תקיפה מצד יהודים כלפי ערבים. לבטח מחוייבוֹת רשויות האכיפה, ונדרשים בתי המשפט, למצות גם במקרים הללו את הדין הפלילי עד תום. להוותנו אף לכדי הרצח הנורא של מוחמד אבו-ח'דיר הגענו, שלא לדבר על הרצח המזעזע של בני משפחת דוואבשה, שלא כל פרטיו ידועים. אך השוני עולה על הדמיון בכמה וכמה היבטים, ובעיקר לצורך ענייננו – ביחס הסביבה: גינוי תקיף והחלטי מקיר לקיר במגזר היהודי, מה שאין כן בצד שכנגד.

אינני יודע אם השופט סולברג חי בישראל, קורא עיתונים ישראליים, מעיין בבלוגים או מתבונן בטלביזיה. כל אחת מן הפעילויות הללו הייתה עשוייה להפריך בנקל את הטענה לפיה יש גינוי "תקיף והחלטי מקיר לקיר במגזר היהודי" למעשי הרצח של מחבלים יהודים. ואכן שעה שהשופט סולברג מצטרף לעמדתה של הנשיאה הגורסת כי אין די ראיות לטענת ההפליה, נמנע השופט סולברג בתבונה רבה מלנסות ללקט ראיות בדבר הגינוי התקיף וההחלטי למעשי הרצח של המחבלים היהודיים. ניסיון כזה הוא בלשון המשפטנים ניסיון בלתי צליח.

חמור מכך לדעתי הוא עצם הניסיון לבצע אבחנות אתניות מסוג זה בין הציבור היהודי לציבור הערבי. האם השופט סולברג מאמין בתורת גזע לפיה הפסיכולוגיה הפלסטינית שונה מזו של היהודים? מהו הבסיס המדעי לטענה בדבר ההבדל בין יהודים וערבים? האם הובאו ראיות לעניין זה? האם לשופט סולברג יש מידע אנתרופולוגי חדשני עליו הוא יכול להשתית את קביעותיו?

נראה לי מובן מאליו כי הן האלימות היהודית והן האלימות הפלסטינית נהנים מאהדה רבה בציבורים הרלבנטיים. אם הרס בתים מרתיע, הוא מרתיע ככל הנראה יהודים וערבים כאחת. אם סבורה מדינת ישראל כי הרס בתים נחוץ כפי שהשופטים סוברים כדי להציל חיים, עליה להבטיח כי גם חיי הערבים יהיו מוגנים בישראל. בית המשפט צריך להבטיח מדיניות שוויונית בנושא זה.

בחייה של אומה יש לעתים קרובות פסקי דין המעלים סומק על לחייהם של אזרחי המדינה. בארה"ב למשל זכור פסק הדין של דרד סקוט אשר הבטיח את זכותו הקניינית של בעל עבדים וחייב להחזיר עבדים נמלטים לבעליהם. אני מציע לשופטי ישראל לעשות כל מאמץ שפסקי הדין שלהם לא יביישו את אזרחי המדינה בה הם חיים גם בדור הבא.