המחיצה: כופה או משחררת?

מספר תלמידות דתיות בפקולטה ביקשו שתותקן מחיצה ברחבת הריקודים של מסיבת סוף השנה של הפקולטה בכדי לאפשר לנשים (המעוניינות בכך) לרקוד בנפרד מהגברים. לא הייתי רוצה לבטא כאן עמדה נחרצת בעד או נגד היענות לבקשה. מה שכן הייתי רוצה הוא לבטא מה מפריע לי יותר מכל ברעיון המחיצה: יש בו מימד של כפיית חיים עם דת במרחב ציבורי.

בניגוד להפרדה בין נשים לגברים במקלחות, מעונות, חנויות בגדים, ושירותים ציבוריים, ההפרדה הכרוכה במחיצה באה עם משמעות וסמליות דתית עמוקה ומובהקת. הצבת המחיצה היא בעצם הכנסת דת לתוך חיי הפקולטה. לתוך המרחב הציבורי. עם המחיצה מסיבת הסיום כולה הופכת להיות לקצת מסיבת סיום יהודית אורתודוקסית. ולפיכך המחיצה איננה רק עניין פרטי – דהיינו לא רק עניינן של התלמידות החפצות בהפרדה. זה גם עניין של כולם. באותה מידה ניתן לדמיין גם בקשות שמשתתפי המסיבה יתלבשו באופן שהולם יותר סטנדרטיים אורתודוקסיים, שהסרטונים שמכינים התלמידים למסיבה לא יכללו תוכן שעלול לפגוע "ברגשות", שיהיה כתוב בס"ד על ההזמנות וכן הלאה. כל התחשבות מסוג זה משנה במשהו את אופייה של המסיבה כולה ובאופן כללי יותר את האופי של המרחב האוניברסיטאי. הם הופכים לדתיים יותר. ולכך יכולות להיות משמעויות שליליות עבור אנשים חילוניים כמותי שחיים באוניברסיטה הזו – ההתחשבות באחד היא לפעמים פגיעה באחר. ברור שלא כל אלמנט דתי מפריע. ההפך. יש כאלו המבורכים ורבים אחרים שאנשים שכמותי פשוט אדישים כלפיהם. אולם, ראשית ריבוי של אלמנטיים דתיים במרחב הציבורי יכולים יחדיו לפגוע על ידי יצירת סביבה זרה ומנכרת ושנית יש אלמנטים דתיים כשהם במרחב הציבורי שהם כשלעצמם פוגעניים.

מה בדיוק אופי הפגיעה? ובכן, חיים במרחב הבנוי על הפרדות מגדריות על בסיס דת מנוכר לדרך חיי, לראיית העולם שלי ולמערך האמנות שלי. הפרדה כזו בישראל של 2016 מביאה עימה משמעויות סמליות ופרקטיות שיכולות להתנגש באופן עמוק עם ערכי וזהותי. הנה דוגמה. לפני כחודשיים רעייתי רשמה אותי לקורס מסאג' תינוקות. מה ששימח אותי מאוד – רציתי שלי ולבני התינוק תהיה פעילות שהיא של שנינו. פעילות שתהיה רק שלנו. מסתבר שאני הייתי האב היחיד שנרשם. כל השאר היו אימהות. או אז הודיעו בטיפת חלב השכונתית שבשל התנגדות אישה דתייה אחת בקבוצה אוסרים עלי להצטרף. ולכן בסוף אישתי הלכה במקומי. כמה שבועות לאחר מכן הציעו בטיפת חלב לפתוח קבוצת עזרה לאבות טריים. לא היה לי כל עניין בכך. אני רוצה קבוצת "הורים". ההפרדה בין הורים על בסיס מגדר על רקע דתי היא זרה לי. יותר מכך, היא מנוכרת לי. זו לא דרך חיי. זו לא ראיית עולמי. ההפרדה הזו מביאה עולם משמעויות שלם שלא רק שאין בינו לביני דבר וחצי דבר אלא סותר חלק מערכי. אבל אין ברירה. בטיפת חלב בשכונה שלי מחלקים את העולם לפי הדת – גברים פה נשים שם. וכל זה כדי להתחשב ברגשות אנשים דתיים. כך שאם אני רוצה להיות חלק מהמרחב הציבורי הזה אין לי ברירה ולחיות לאור החלוקות והנורמות הדתיות ששולטות בו, שלא רק זרות לי ולא תואמות את אורח חיי אלא גם מנוכרות לי ומקשות עלי לחיות לאור ערכי.

חשוב לציין שברור לי שככל שיש פחות סממנים דתיים במרחב של האוניברסיטה ככה היא הופכת חילונית יותר. באופן אישי לי זה מתאים. לאנשים דתיים מסויימים במקרים מסויימים (אני מניח שלא לכולם ולא כל הזמן) זה מתאים פחות. מדוע מה שנוח לי קודם? ובכן הוא לא. אבל ראשית חשוב לשים לב שיש לא מעט אלמנטים באוניברסיטה שמותאמים לאנשים דתיים (בעיקר ליהודים) - שמירה על כשרות, מזוזות, בית תפילה (שוב, נדמה לי בעיקר ליהודים), לקיחה בחשבון של חגי ישראל בתוכנית הלימודים, היתרים להחסיר שיעורים על רקע דתי, טקס הדלקת נרות חנוכה עם ספגניות (כשרות) טעימות של סגל הפקולטה (למרות שהשנה חבר סגל דתי פשוט לא אפשר לנו לברך על הנרות כיון שטרם שקעה השמש – אז מה שאסור בדת אסור עלינו) ועוד ועוד. במילים אחרות, האוניברסיטה - כמרחב ציבורי - עושה לא מעט לאפשר לאנשים דתיים להיות חברים מלאים ושווים בקהילייה האוניברסיטאית. וטוב שכך. ואסור שיהיה אחרת. ואלי פה ושם אפשרי אפילו לעשות יותר.

שנית, וחשוב יותר, במקרה של המחיצה עבור אנשים מסויימים כפיית הדת או כפיית החיים עם דת היא חמורה לא פחות (ואולי יותר) מאשר אי ההתחשבות בדת. אילו היו מחייבים תלמידות דתיות לרקוד עם תלמידים בניגוד לאמונתן היה בכך שערוריה מוסרית מדרגה ראשונה. אולם לא זה המצב. בהיעדר מחיצה האלטרנטיבה של אותן תלמידות היא פשוט לא לרקוד. אין כאן כפייה דתית, אלא הדרה מהריקודים ובמידה מסויימת יצירת מצב בו המסיבה היא פחות "שלהן". שיהיה ברור, אינני חושב שזה עניין זניח וחשוב להכיר בכך. לעומת זאת, עבור תלמיד בעל מערך אמנות דומה לשלי יש במחיצה החדרה של דת למסיבה, יש בה משום סידור המרחב בציבורי לפי עקרונות דתיים שמנוכרים לנו ומנוגדים לערכינו ולכן יש משום כפייה של חיים עם דת בהקשר שהוא עבורנו פוגעני. האלטרנטיבה כאן היא במקרה המינימלי לא לרקוד או פשוט לא לבוא למסיבה בכלל. לא סתם אנשים מדברים על החרמת המסיבה בשל המחיצה - קשה להם ללכת למסיבה שמוגדרת "שלהם" ויחד עם זאת מנוכרת לעולם האמנות שלהם. חשוב לראות את ההתנגדות בעיינים אמפטיות - היא מבטאת מצוקה כנה ולא אנטי-דתיות ככזו. לכן גם אם נשים בצד חששות מהשתלטות דתית זוחלת תחת הכותרת של "התחשבות ברגשות", צריך להבין שהמחיצה כופה לא פחות משהיא משחררת.