רבות כבר נכתב על פרשת המחיצה בנשף הריקודים. ובכל זאת, הנה עוד כמה פירורי מחשבות, אשר נעות במספר כיווני חשיבה מנוגדים, עם תוספת של עצה מעשית:

על שני פניה של ההדרה – הצבת נשים מאחורי מחיצה נקשרת בהסתרת נשים, אולי גם בהשתקתן ובהדרתן. לא לחינם הדבר לצנינים בעיני מי ששוויון מגדרי הוא ערך עליון בעולמו. אך גם סטודנטיות שאינן יכולות לפזז על רחבת הריקודים, משום שאינן חשות בנוח לרקוד בצד גברים, הן נשים שמורחקות מהמולת הנשף, ולמעשה אף הן נשים מודרות. האם מתנגדי המחיצה נקיים מאבק של הדרה? האם ברור איזו הדרת נשים בעייתית יותר, זו שמציבה את הנשים מאחורי מחיצה או זו שמותירה אותן מחוץ לשמחת הנשף בשל העדר מחיצה? יאמרו, כי בחירתן של נשים שלא לעלות על רחבת הריקודים בשל רתיעתן מריקודים מעורבים היא בחירה אישית, אוטונומית, שלהן. אך הוא הדין לגבי בחירתן לרקוד מיוזמתן מאחורי מחיצה. לאמיתו של דבר, עיקר ההבדל בין שני סוגי ההדרות נעוץ בכך שהראשונה היא גלויה וצורמת, בעוד השנייה סמויה ומושתקת, באופן שקל להתעלם ממנה ובלא שהדבר מעורר נקיפות מצפון.

גם אם בסופו של יום ההכרעה המושכלת תהיה בעד הימנעות מהצבת המחיצה (על כך להלן), יש חשיבות בהשמעת קולן של הסטודנטיות אשר מדי שנה נותרות בצד המסיבה, שותקות ונבוכות, ובחידוד המודעות למחיר שהן משלמות.

על ההתחשבות ברגשות הזולת – על פניו, בקשתן של סטודנטיות דתיות כי האגודה תתחשב בהעדפתן לרקוד בנפרד בשולי הנשף היא בקשה סבירה להתחשבות מידתית. הן אינן מבקשות הפרדה של הנשף על כלל משתתפיו, אלא הפרדה מינורית בשולי האירוע. אבל בעצם, כשחושבים על כך, לא מעט התחשבות כבר נעשית כדי להבטיח שסטודנטים וסטודנטיות דתיים יוכלו להשתתף בנשף במידה מרבית של נוחות: האוכל המוגש כשר, המועד נקבע לימי חול ולא לשבת. לא כדאי לקחת איזונים אלה כמובנים מאליהם. האם הבקשה להוספת מחיצה עלולה לגרור שרשרת של בקשות נגדיות, למשל שבשולי הנשף יוצב שולחן שבו יוגש אוכל לא כשר לטובת חסידי פירות הים? או שהנשף יוארך ויגלוש אל תוך השבת למען המשך הכיף של בלייני סוף השבוע? האם ההישג של הגשמת הרצון לרקוד בנפרד שווה את הזעזוע של המרקם העדין והאיזונים המורכבים שנוצרו? איני בטוח.

על הלהט הדתי – מתברר (ולא בפעם הראשונה), כי להט דתי קיים, לא פחות, גם אצל ליברלים, מאמיני זכויות אדם חסידי השוויון המגדרי. גם הם עשויים להיות בעלי נטייה הלכתית של הקפדה על קלה כבחמורה, ואינם מוכנים להיכשל חלילה באבק של הדרה, שהוא על פי השקפת עולמם אחת מן העבירות שהן ייהרג ובל יעבור. אלה המבקשות שיתחשבו ברגשותיהם הדתיים ויאפשרו את הצבת המחיצה ראוי שתהיינה מודעות גם לפגיעה ברגשותיהם המקבילים של מי שבעיניהם המחיצה היא הכנסה של צלם בהיכל.

על הפרספקטיבה החוקתית – קצת פרופורציות לא יזיקו. כשם שלסטודנטיות דתיות אין זכות חוקתית שתוצב מחיצה שתאפשר להן ריקודים נפרדים, כך גם לחסידי השוויון המגדרי אין זכות חוקתית שהנשף יהיה נטול כל סממן של הפרדה (בעיקר כשהבקשה להצבת המחיצה באה מן הסטודנטיות עצמן!). סוגיה זו אינה דומה לתביעתם המוצדקת של סטודנטים דתיים שלא יכפו  עליהם עבירות לפי אמונתם, והיא גם אינה דומה לתביעתם המוצדקת של אנשי זכויות אדם כי לא יונהגו הפרדות גזעניות על בסיס אתני או עדתי. בין אם אגודת הסטודנטים תחליט בעד הצבת המחיצה המגדרית ובין אם נגדה, החלטה זו נופלת במתחם הסבירות, ומן הראוי שהפקולטה תכבד החלטה זו.

ובכל זאת, עצה אחת של תבונה מעשית עבור נציגי אגודת הסטודנטים:

על התבונה המעשית – קיום בצוותא מעין זה המתקיים בפקולטה הוא דבר המושג בעמל רב, לאורך שנים על גבי שנים, לאחר וויתורים רבים והתחשבויות הדדיות. אין להקל בו ראש ולראות בו דבר המובן מאליו. מי שמבקשים לשנות את המצב נושאים בנטל הראיה שלטווח הארוך השינוי אכן יביא לתיקון ולא לקלקול. לא לחינם אמרו חכמים "כל המשנה ידו על התחתונה". דומה כי בשקלול כולל, בדגש על השוואת המחיר שסטודנטיות דתיות תשלמנה על אי היכולת לרקוד בשל העדר מחיצה עם המחיר שחסידי השוויון המגדרי ישלמו על הצורך "לבלוע" הצבת מחיצה באירוע אוניברסיטאי, הדעת נותנת כי עדיף לשמר את אופיו של הנשף על פני שינויו. המרקם הנוכחי מאוזן דיו; חבל לעורר שדים מרבצם שאחריתם מי ישורונו. לא לחינם אומרים האמריקאים: If it ain't broke, don't fix it.