• דויד אנוך

זה הזמן להילחם

(פורסם ב-"הארץ", 4.12.2016)


שוב מתמקדת תשומת הלב במתח בין שילובן של נשים על יסודות של שוויון בזכויות ובחלוקת כוח ההכרעה ביחס לחיינו כאן מצד אחד, לבין היהדות האורתודוקסית, לפחות זו הממוסדת, מצד שני. הפעם לב העניין הוא שילובן של נשים במספר נוסף, לא גדול, של תפקידי לחימה בצבא. ופרסומים אחרונים מעידים על רבנים רבים ומרכזיים ביותר בקרב הציונות הדתית שרואים בעניין זה "ייהרג ואל יעבור", או לפחות מוכנים להשתמש ברטוריקה כזו ולהעמיד פנים שיש בה אמת.


יש משהו מצער, כמובן, בכך שחלק מרכזי ממאבק פמיניסטי הופך להיות המאבק על הזכות ליטול חלק שווה בכוח קטלני, ובחמישים השנים האחרונות, גם כוח שמשימתו העיקרית כיבוש ודיכוי של חפים מפשע, בכללן כמובן מיליוני חפות מפשע. יחד עם זאת, המאבק הזה חשוב מאין כמותו, ואם ישכיל הציבור החילוני לנהלו כהלכה, כאן אפשר גם לנצח.


טעם מרכזי אחד לחשיבותו של המאבק הזה כבר נדון לעייפה – תהא אשר תהא עמדתי (או עמדתך) לגבי מוסריותן של מטלותיו של צה"ל, אי אפשר להכחיש את מרכזיותו של הצבא ואת מרכזיותה של החוויה הצבאית בחברה הישראלית. אולי בסופו של יום חשוב להילחם גם במרכזיות זו, כמובן. אבל כרגע, זה המצב, ועימו יש להתמודד. והדרה נמשכת של נשים ממרכז כוח והשפעה זה היא כשלון פמיניסטי קשה (כפי שמזכירים לנו גם חילוניים רבים, כתת-אלוף (במיל.) קהלני בדבריו האחרונים בנושא). לכן, חשוב להילחם על זכויותיהן של נשים לאינטראקציה על יסוד שוויוני ונטול היררכיה מגדרית גם בצבא – וזאת גם אם נטשנו כבר את התקווה המפתה אך הנאיבית משהו שמיקומן של נשים בעמדות כוח כאלה יקטין את הסיכוי להימשכות של שפיכות דמים.


אבל יש שני טעמים אחרים ללחימה חסרת פשרות כאן, לחוסר מוכנות להיכנע לתכתיבי רבנים חשוכים. אחד מהותי, שקשור ליחסי הכח שבין דתיים לחילוניים בחברה הישראלית; והשני טקטי, שקשור ליחסי הכוח בתוך הציבור הדתי-ציוני.


ראשית, אם כן: כל מאבק (מנומס וב"דרכי נועם", או מנומס פחות) על צביון, כח והשפעה בין הציבור הדתי והחילוני עד היום התנהל כסוג של לוחמה א-סימטרית. מהצד הדתי התייצבו עקרונות ואנשי-עקרונות, ואילו מהצד החילוני נראה שהשיקולים הרלבנטיים היו שיקולי נוחות. אבל כשכך מוצגת ההתנגשות – בין קודשי ישראל מצד אחד לבין האינטרס של התל אביבי העצל שלא לתכנן בערב שבת ועל כן שיוכל לקנות גם בשבת – אחריתה של ההתנגשות קבועה עוד מראשיתה. יתרה מזאת, טענות – לעתים קרובות צבועות – על הצורך של הציבור החילוני "להתחשב" במה שחשוב כל כך לציבור הדתי וברגשותיו תמיד מהוות דרך נוחה אל לב החלקים בציבור החילוני שאינם מיטיבים לראות את התמונה הגדולה. אבל כאן הרי מדובר בעקרונות בסיסיים וחשובים מנקודת מבטו של החילוני הליברלי (וכמובן, של החילונית הליברלית). מבחינה מהותית, אם כן, השוויון בשירות הצבאי – כמו גם מספר סוגיות אחרות שקשורות בשוויון מגדרי – הוא בדיוק סוג הסוגיה שעליה ליברלים/ות תל-אביבים/ות שותי/ות אספרסו חייבים/ות להתייצב ללא פשרות. אלא הם קודשינו, ואין הם חשובים פחות מקודשיכם.


אם לא די בכך, לחימה עיקשת במקרה זה תהיה לא רק מוצדקת, אלא גם נבונה. אולי בקרב אחדים עולה החשש שמרכזיותם של אנשי הציונות הדתית בצבא – אותה אי אפשר להכחיש – לא תאפשר עמידה על עקרונות שוויוניים כאן. אבל זהו חשש שווא. הרבנים שקוראים להתמרד נגד נסיונות נוספים של שילוב נשים בתפקידי לחימה הם אמנם מרכזיים ומשפיעים, אבל מבחינות רבות הם נמצאים בנבדל עמוק לעומת רבים – גם רבות, אבל גם רבים מאוד – במגזרם הם. קריאה שלהם להתנתק מהצבא – על ההזדמנויות שהוא מציע, על שלל תקציביו, על היתרונות התדמיתיים והתודעתיים שהוא מספק לרבים כל כך במגזר – לא תיענה, לפחות לא במספרים גדולים. והתייצבות עקרונית ומופגנת שלהם נגד שוויון מגדרי תיתקל באופן חזיתי בתמורות פמיניסטיות – מוגבלות מאוד, אמנם, אבל לא חסרות משקל – בקרב הציונות הדתית. את כל הדברים האלה יודעים רבני הציונות הדתית היטב, כמובן, כמו גם את הנתונים המבהילים (מבחינתם) על ה"חזרה בשאלה" בקרב צעירי המגזר. לכן גם סביר שהם מנהלים כאן משחק פוקר, כשהם יודעים שידם אינה טובה דיה כדי להמשיך בהימור.


בדרכו של הציבור החילוני נקרתה כאן הזדמנות מצוינת ללחימה עיקשת על עקרונות, כזו שהיא גם מוצדקת מהותית וגם שיש בה סיכוי להישגים משמעותיים. האם הוא ייענה לקריאה??