(מאמר זה פורסם בהארץ ב-28.8 כתגובה למאמרו של גדי טאוב בהארץ מ- 25.8)

ושוב מצטרף גדי טאוב ("הארץ" 25.8) למקהלה של אנשי הימין המתוחכם־לכאורה. והפעם: שמאלנים צבועים, שרוממות זכויות האדם של הפלסטינים בגרונם, בעצם אדישים לחלוטין לגורלם של הפלסטינים, וכל מה שמניע אותם הוא הרצון הנרקיסיסטי להיות מרוצים מהדמות הניבטת אליהם מהמראה. לכן אין הם מודאגים מכך שמצב זכויות האדם של הפלסטינים יהיה רע יותר תחת שלטון פלסטיני עצמאי מאשר תחת הכיבוש, כל עוד יוכלו לרחוץ בניקיון כפיהם ולהצהיר שמשעה שתם הכיבוש אין ההתרחשויות באחריותם עוד.

לא רק שהטיעון הזה בלתי מבוסס עובדתית — הוא גם משקף אי־הבנה חמורה של הגיונן של זכויות אדם, ושל מערכת היחסים שבין מעוול לקורבנו.

עובדתית, הטיעון מניח כמובן מאליו שמצב זכויות האדם של הפלסטינים יידרדר במדינה פלסטינית עצמאית, בהשוואה למצב תחת הכיבוש. אינני יודע מה מקור הביטחון הזה של טאוב. אילו היה טורח לקרוא את דו"חות "בצלם", שבהם הוא אוהב לזלזל, אולי היה מגלה דבר או שניים על המצב הנוכחי. מדינה פלסטינית לא תצטרך להיות פאר של זכויות אדם כדי להוות שיפור של ממש.

מאחרים שמזמרים באותה המקהלה אפשר לעתים קרובות לשמוע את ההשוואה למצב בעזה בעקבות ההתנתקות. שם אכן המצב זוועתי, אבל ההשוואה מופרכת מטעמים רבים, ולא רק משום שאין שום סיבה להניח שהמשטר במדינה פלסטינית עצמאית בשטחי הגדה יהיה דומה למשטר החמאס, אלא גם ובעיקר, משום שלישראל מקום של כבוד בהסבר הסיבתי למצב הזוועתי בעזה — מהתעקשותה על התנתקות חד־צדדית, ועד למדיניות המצור החונק שהנהיגה. אם תשכיל ישראל לנהוג במדינה פלסטינית עצמאית באופן נבון והגון יותר, אין שום סיבה להניח שהמצב בה יידרדר כמו המצב בעזה. נכון, זוהי ספקולציה עובדתית — אבל היא לא ספקולטיבית פחות מזו שעליה מסתמך טאוב.

אי־ההבנה הבסיסי עד מבוכה של טאוב נוגע להיבטים תיאורטיים, וגם היבטים פרקטיים, קונקרטיים לגמרי. מבחינה עיונית, הקשר שבין כיבוד זכויותיו של אדם לבין קידום רווחתו (או מניעת סבלו) אינו ישיר כפי שטאוב מניח. אחת הדרכים המועילות לחשוב על זכויות היא כעל תחומי ריבונות קטנים, תחומים שבהם בעל או בעלת הזכות ריבוניים להחליט בעצמם, ואינם נתונים לכוח המחליט של אחרים (למשל, אבל לא רק, המדינה).

כך, אם זכותי לבחור בעצמי את תחום עיסוקי, אין המדינה אמורה להתערב ולהכתיב לי תחום עיסוק אחר, אפילו אם היא סבורה (אולי בצדק) שתחום העיסוק שתבחר בעבורי יסב לי יותר סיפוק והנאה בעתיד. כך, אילו הייתי מבקש למנוע מטאוב את האפשרות לפרסם את הגיגיו כדי להגן עליו מהמבוכה הבלתי נמנעת שתיגרם לו אם יפרסמם, אי אפשר יהיה לראות בצעד זה כיבוד של זכותו לחופש הביטוי. והקפדה שלא להשתיקו לא היתה מוּנעת מרצון נרקיסיסטי שלא להיות מעורב בהידרדרות המוניטין שלו, אלא מכיבוד זכותו לחופש הביטוי וזכויות אחרות שכרוכות בה. אי־הבנה של נקודה זו היא אי־הבנה של עובדה בסיסית בלוגיקה של זכויות — וזכויות אדם בכלל זה.

יש מקום, כמובן, לדיונים רציניים יותר על היחס שבין זכויות לבין רווחת בעל הזכות. כשנערכים דיונים כאלה, לעתים מושם הדגש על המקרה המעניין במיוחד — והמבלבל משהו — שבו כיבוד זכותו של פלוני יביא להפרות עתידיות של זכויותיו. כאמור, כאן יש מקום למחלוקות רציניות, והדברים אינם ברורים כל עיקר. אבל אין בדיונים אלה מחלוקת לגבי העובדה החשובה בהקשר הדיון שלנו: הטענה שתמיד למדינה (למשל) מותר להפר את זכותו של אדם אם יש בכך לדעתה כדי לשפר את חייו של אותו אדם, משמעה שאין זכויות כלל. מעניין אם טאוב מוכן להתחייב למסקנה זו.

אבל אין צורך להותיר את הדיון ברמה תיאורטית זו, גם אם הטעות התיאורטית של טאוב בוטה ביותר. שהרי לפנינו ניצבים אנשים של ממש, פלסטינים בשר ודם, שהכיבוש מפר את זכויותיהם יום יום. את העובדה הזאת טאוב אינו מכחיש. והם תובעים את עלבונם, את זכויותיהם כפרטים, את זכותם כעם. מולם ניצבת ישראל, ומפי טאוב משיבה להם — תוך פלפול מבולבל — שהכל בסדר, שאין שום בעיית זכויות אדם בכיבוש, משום שאם יקבלו את מבוקשם, סביר שמצבם יידרדר עוד יותר. וכאילו לא די בכך, המעוול נושא דברים אלה בשמן של זכויות האדם של הקורבנות — אתם, קורא טאוב מדף המסרים, אינכם אפילו נבונים דייכם כדי שגורלכם יינתן בידיכם, אבל אל דאגה, אנחנו כאן בשבילכם. אומר, ושב לפרקטיקות הכיבוש הדכאניות.

אינני יודע אם טאוב מאמין במה שהוא כותב. אולי הוא אומר את הדברים לא מתוך שכנוע באמיתותם, וגם לא מתוך תקווה כנה שישכנעו פלסטינים או אנשי שמאל או את הקהילה הבינלאומית, אלא כדי שיוכל לטפוח לעצמו על השכם, על הגינותו המוסרית ועל תחכומו הפלפולי. אם כך, אמנם טועה טאוב לעניין ההגינות והתחכום, אבל הוא לפחות צודק כשהוא מריח נרקיסיזם. הוא רק לא מזהה נכונה את מקור הריח.