גרסה מקוצרת של מאמר זה פורסמה ב״דה מרקר״ ב-21 במרץ 2019.

העסקה עקיפה, בפרט של עובדי ניקיון, היא דוגמא בוטה לאי-צדק חלוקתי במסווה של שיקולי יעילות. הגיעה העת שדיני העבודה ימנעו את התופעה הזו. גופים ציבוריים – ובפרט אוניברסיטאות – לא צריכים להמתין לכך, אלא לעשות כבר עתה את הדבר הנכון ולעבור להעסקה ישירה.

דיני העבודה המודרניים פותחו, החל מסוף המאה ה-19, מתוך הבנה שהנחיתות המובנית של עובדים מביאה לתוצאות לא ראויות כאשר מחילים את דיני החוזים הרגילים. על רקע זה הדין מייצר שני מסלולי הגנה: חוקי מגן, שקובעים את הרף התחתון של השכר ושאר תנאי העבודה, אשר לא ניתן לוותר עליהם בחוזה; וזכותם של העובדים להתאגד ולפעול בצוותא כדי לשפר את תנאי עבודתם מעבר למינימום בדרך של הסכמים קיבוציים. על המעסיק מוטלות על כן חובות, הן במובן של עמידה בדרישות חוקי המגן (שכר מינימום וכיוצא בזה), והן במובן של ניהול משא ומתן עם העובדים כקבוצה, ככל שהם בחרו להתאגד בארגון עובדים.

היכן שיש חובות יש גם מי שמבקשים להתחמק מהם. יש המבקשים להתחמק מתחולת חוק מסוים, וישנן גם שיטות שמנסות להתחמק מדיני העבודה כולם, על-ידי טענה שהמועסק אינו ״עובד״ אלא קבלן עצמאי, או טענה שהמשתמש בעבודתו אינו ״מעסיק״. במקרה האחרון, המשתמש מבקש להעביר את האחריות כלפי העובד לגורם אחר, בין אם קבלן כוח-אדם או קבלן שירותים. כך נוהגים מרבית המעסיקים הציבוריים (ומעסיקים גדולים אחרים) כלפי עובדי ניקיון. קחו לדוגמא את האוניברסיטה העברית, שמעסיקה – כמו מרבית האוניברסיטאות – את עובדי הניקיון שלה באמצעות קבלנים. לכאורה, עובד ניקיון באוניברסיטה עדיין נהנה מהגנת חוקי המגן. אבל במקום שהאחריות לכך תהיה של האוניברסיטה עצמה – אשר משתמשת בשירותיו ונהנית מעבודתו – מועברת האחריות לחברה פרטית, שמתחלפת לעיתים תכופות, אשר כל מטרתה העסקת עובדים עבור אחרים במינימום עלויות. האחראים על תחום הניקיון באוניברסיטה לא צריכים להסתכל לעובד בעיניים אם הם רוצים לפטר אותו, ולא להיות מוטרדים מכך שהוא חולה או שחוק או ממורמר. בניגוד לעובדי אוניברסיטה, הם גם יכולים להקטין את היקף משרתו באופן חד-צדדי בכל פעם שהסטודנטים יוצאים לחופשה – פשוט על ידי הקטנת מספר שעות העבודה שהם ״מזמינים״ מהקבלן.

בוטה במיוחד הפער בין העסקה ישירה לעקיפה בכל הקשור לזכויות קיבוציות. הסגל המנהלי באוניברסיטה העברית נהנה מביטחון תעסוקתי, מאפשרויות קידום, וממגוון של זכויות והטבות. לעובדים שמנקים את האוניברסיטה אין מקום עבודה אחר; הם עובדים באוניברסיטה בלבד. אבל בניגוד למי שעובד סביבם, הם מועסקים לפי שעות בלבד, ללא שום ביטחון תעסוקתי וללא תנאים מעבר למינימום החוקי. גם לאחר שנות עבודה ארוכות, שכרם יישאר קרוב לשכר המינימום. הם לא יכולים להצטרף לשאר העובדים באוניברסיטה במשא ומתן קיבוצי ולא נהנים מהסכמים קיבוציים שנובעים מכך. הדרתם מקהילת עובדי האוניברסיטה מטרידה במיוחד אם נביא בחשבון שמדובר באוכלוסייה שסובלת מלכתחילה מאפליה וממיעוט הזדמנויות: בהר הצופים, למשל, רוב מכריע של העובדים הם תושבי עיסאוויה הסמוכה.

האם זה מקרה, שדווקא את העובדים החלשים ביותר בחרה האוניברסיטה (כמו מעסיקים רבים אחרים) להדיר ממצבת העובדים שלה? מובן שלא. זו הדרך הקלה ביותר לחסוך בהוצאות: על חשבון מי שיש לו הכי פחות כוח להתנגד. אבל אין כאן שום התייעלות אמיתית. העסקה עקיפה אינה אלא ״קומבינה״ שנועדה להעביר סיכונים ועלויות מסוימים (למשל, של פיטורים שרירותיים, או של שחיקה מוגברת, או של הפחתה בכמות העבודה בזמן חופשות סטודנטים) מהמעסיק אל העובדים החלשים ביותר, שלא יכולים להתנגד לכך.

אינני טוען שעובד ניקיון צריך ליהנות מאותם תנאי עבודה כמו מנהל בכיר, כמובן. הסכמים קיבוציים מאפשרים מידה רבה של דיפרנציאציה לפי תפקידים, דרגות, ותק, קידום מהיר למצטיינים וכיוצא בזה. הטענה היא שאין הצדקה לאפשר למעסיק להתחמק מאחריות כלפי עובדים שעובדים עבורו, ובכלל זה להימנע מניהול משא ומתן אישי או קיבוצי מולם, רק בגלל שהם עובדי ניקיון מעוטי כוח מיקוח. 

בתי הדין לעבודה, והמחוקק, יכולים – ולדעתי צריכים – לאסור על התחמקות כזו. בשל מיעוט התביעות מצד עובדי ניקיון, שעומדים בפני חסמים רבים להגשת תביעה, הנושא טרם זכה להכרעה ברורה בבית הדין הארצי לעבודה. אבל אין סיבה לחכות להתערבות של הדין כדי לעשות את הדבר הראוי. בפרט ניתן לצפות מגופים ציבוריים שימנעו מפעולות שמביאות לאי-צדק חלוקתי כזה.

האוניברסיטה העברית, מקום עבודתי וביתי האקדמי, מתהדרת (בצדק) בסיסמא ״קשה אבל הכי טוב״. כשמדובר בניקיון האוניברסיטה, קשה לעובדים וטוב להנהלה. חלק מהמוסדות, כמו אוניברסיטת חיפה, כבר הכירו בכך. בואו לא נחכה לכפייה מבחוץ. האוניברסיטה היא חלק מהקהילה שסביבה ויכולה להוביל שינוי ולהוות דוגמא לאחרים בתחום זה. בואו נכניס את העובדים שמנקים לנו את המשרדים והכיתות לתוך קהילת עובדי האוניברסיטה. הם כבר כאן, פשוט צריך להפסיק להדיר אותם באמצעות תרגילים משפטיים.