תשובה של ליברל דוגמטי

(פורסם בעיתון "הארץ" ב- 02.01.2020)

הליברלים מואשמים בהתנשאות, ובהעדפת ערכים מופשטים על פני אנשים אמיתיים. אלא שדווקא סובלנות לכל הגישות בדילמה מוסרית מתעלמת מהסבל שנגרם לאנשים קונקרטיים

קשה להתווכח עם הרושם שהליברליזם מפסיד פוליטית בשנים האחרונות, שוב ושוב. בזה צודק פרופ' ניסים מזרחי ("אולי תתעוררו?" מוסף הארץ, 27.12). אבל מה נובע מכך? אולי מסקנות כלשהן לגבי הדרך שבה צריכים ליברלים לנהוג, אם ברצונם לשפר את הישגיהם האלקטורליים. אבל יש להבחין בין המימושים הפוליטיים של ליברליזם לבין העקרונות הליברליים עצמם. העקרונות הללו — כבוד האדם, שוויון, חירות — אינם מופרכים על ידי תבוסה בבחירות. נראה שפרופ' מזרחי חושב על כישלונות אלקטורליים כראיה לאי־תקפותם של העקרונות. אולי הוא חושב על עקרונות כאילו היו מוצרי צריכה. אין ביקוש? הרי זהו כישלון של המוצר, לא של הציבור. אלא שלא כולנו חושבים על עקרונות כעל מוצרים.

כשם שראוי להבחין בין עקרונות ליברליים לבין ניסיונות לממש אותם, כך יש להבחין בין הסבר והצדקה. סוציולוגית יכולה להסביר התגברות של גזענות, ופסיכולוג יכול להסביר דפוסי עישון, אבל ההסברים הללו לא יהוו הצדקה מוסרית לגזענות, או הצדקה רציונלית לעישון. מהראיון עמו אין זה ברור אם מזרחי רק מסביר את האנטגוניזם שמעורר הליברליזם, או גם מצדיק אותו. לצד יומרה מדעית ניטרלית לעסוק בהסברים, הנימה של דבריו על השמאל מסגירה ביקורת עקרונית, מהסוג שהסברים סוציולוגיים לא יכולים לבסס. כך, כדי להגן על העדפת יהודים, מזרחי נדרש לכך שהורים מעדיפים את ילדיהם על פני ילדים זרים. "מה הבעיה אצל מי שמסמן גבולות קצת יותר רחבים מהילדים שלו?" הוא תוהה. ההקבלה למשפחה מצליחה אולי להסביר מדוע יש מי שמקלים ראש בסבלם של פלסטינים, או מבקשי מקלט. אלא שפרופ' מזרחי לא מסתפק בכך. נראה כי ההשוואה הזאת נועדה להצדיק גישות כאלה (מה הבעיה עם גישה כזאת, הוא שואל). וזה כבר עניין שונה לחלוטין. כדי להגן על גישות מהסוג הזה, היה עליו להראות שהעדפת יהודים בישראל דומה להעדפה מותרת של ילדיך. הרי גם כשאני מעדיף את ילדיי, לא הכל מותר. כך למשל, אינני רשאי להעדיף אותם על פני אחרים בעת קבלה למשרה באוניברסיטה. מזרחי היה צריך להראות שההקשרים שבהם העדפת יהודים מותרת, לשיטתו, דומים להקשרים שבהם מותר להעדיף את ילדיך. אך הוא לא מציע טיעונים כאלה, אפילו לא ברמז.

פרופ' מזרחי טוען כי "המבט הביקורתי על ליברליזם אין משמעו שלילה ברמה הנורמטיבית של ערכים ליברליים". אך כשהוא נשאל על עקרונות ליברליים ספציפיים, כמו שוויון מגדרי, הוא מתייחס לבנותיו ומשיב כי "כאדם פרטי, שנטוע במקום שהוא חי, ברור שאני מעדיף לראות ילדות גדלות כשכל האפשרויות פתוחות בפניהן". מזרחי מתקשה להביע מחויבות בלתי מסויגת אפילו לשוויון מגדרי, והופך את המחויבות שלו לכך שבנותיו יזכו לשוויון הזדמנויות לעניין פרטי, להעדפה. אולי בכל זאת בעיניו מדובר במוצר צריכה, ולא בעיקרון?

למעשה, "המבט הביקורתי" של פרופ' מזרחי שולל מהמביטים את הנחישות להילחם בעוולות, ומחייב אותם להסכים להקריב את מי שנפגעים מהעוולות הללו. וזו אולי הנקודה המדהימה ביותר בראיון. מזרחי מביע הזדהות עם הציבור שמחזיק בעמדות לא־ליברליות בענייני מגדר, כיבוש או מבקשי מקלט. אבל לאן נעלמו קורבנות העוולות הללו? מה יש למזרחי לומר לנער חרדי שמגלה שהוא הומו? האם סבלו יעומעם רק משום הכבוד שמזרחי רוחש לקהילתו? ומה בדבר אישה מוסלמית בסביבה שמרנית שמוכה בעקבות התנהגות שנתפסת כבלתי־צנועה? האם העובדה שמזרחי לא מוכן להתייצב מאחורי אמירה ערכית שוויונית ממש, ללא סייגים, אמורה להרגיע אותה? מה יאמר מזרחי לילדיהם של מבקשי מקלט? מה הוא מציע לעובדים יהודים מנוצלים, חלקם מזרחים, שמוצאים את עצמם מול שוקת שבורה? מה יאמר להם? שאי אפשר לצפות שכולם יהיו ליברלים? ומה לגבי הפלסטיני שמעוכב ומושפל במחסום — האם ההתנגדות להמשך סבלו כרוכה לפי מזרחי בהתנשאות אשכנזית ובעיוורון ליברלי?

ליברלים מואשמים לעתים שאכפת להם מערכים מופשטים, ולא מחייהם של אנשים אמיתיים. אך זהו עיוות. ליברל אמיתי לא מוטרד מעיקרון מופשט של שוויון, אלא מגורלם של אנשים שנפגעים מאי־שוויון. תכלית הליברליזם איננה דיבור נבוב על זכויות אדם, אלא הגנה על אנשים אמיתיים, שזכויותיהם מופרות ושנגרם להם סבל. ליברליזם איננו התנשאות, אף אם ליברלים רבים מדי חוטאים בהתנשאות. ליברליזם מבוסס על אכפתיות בלתי מתפשרת לגורלם של בני אדם, לצד מחויבות פוליטית להגן עליהם. דווקא פרופ' מזרחי, בגישתו המכילה כלפי כל עמדה במחלוקת מוסרית, מתעלם מאנשים קונקרטיים ומהמחירים שהם משלמים.

אז מה אמור לעשות עכשיו מי שנתפס על ידי מזרחי כליברל דוגמטי? עליו להקשיב לאנשים, ולקחת ברצינות את חששותיהם, כולל החששות שנוגעים לאיום על הזהות שלהם. עליו להתייחס ברצינות ובכבוד לצורות חיים שונות, קהילות שונות, אמונות שונות. למעשה, יחס כזה מחויב מכוח העקרונות הליברליים עצמם. בצד זה, עליו להיות מוכן למאבקים פוליטיים, ואם אין ברירה, לפשרות כואבות, כחלק מהמאמץ לשוב ולנצח. אבל כל זה צריך להיעשות לא מתוך רפיון מוסרי, ולא מתוך מקסם שווא של ניטרליות מרוחקת, אלא מתוך מחויבות לעקרונות־העל הליברליים, ולהכרח להילחם בכל עוולה — גם לנוכח כישלונות אלקטורליים.

אין שום ערובה לכך שמאמצים כאלה יובילו להצלחות אלקטורליות. אולם זה המאבק שיש לנהל. והדבר היחיד שיבטיח הפסד יהיה אם ליברלים — אולי בהשפעת תיאוריות כמו אלה של פרופ' מזרחי — כלל לא יתייצבו על המגרש.