מה משותף ליובל נח הררי ולדונאלד טראמפ?

לא קל לבקר את יובל נח הררי. בעניינים רבים, כך נראה, ליבו במקום הנכון. על אף רתיעה מאכזבת ממחלוקת, הוא בכל זאת נוקט עמדה לעתים, באופן מרשים ומחויב, כמו למשל כשסירב ליטול חלק בפעילות של הקונסוליה הישראלית בלוס אנג'לס, או לאחרונה כשגינה את פעולות הנשיא טראמפ נגד ארגון הבריאות העולמי, ואף תרם סכום נכבד מהונו האישי לארגון. אולי כתיבתו והגיגיו שטחיים, אבל נראה שהם שטחיים פחות ומזיקים פחות מחלקים רבים אחרים של השיח הציבורי.

נראה שיובל נח הררי הצליח להרחיב משמעותית את מעגל המתעניינים בהיסטוריה, ואולי במדעי הרוח בכלל. וכמובן, כמו כמעט כל אחד שיכתוב נגד התופעה ששמה יובל נח הררי – ובוודאי כמו כל איש מדעי הרוח שיכתוב נגדו – איחשד (בצדק) בקנאה בהצלחתו המדהימה, ודבריי ייחשדו (שלא בצדק) שמקורם אך בקנאה זו. ובכל זאת, אין ברירה, וחייבים לומר את האמת: לפחות מבחינה מרכזית אחת, יובל נח הררי גורם נזק אדיר. לפחות מבחינה זו, הוא אינו חלק מהפתרון, אלא חלק מהבעיה. לפחות מבחינה זו, הוא וטראמפ באותו המחנה.

לפני 35 שנה, כתב הפילוסוף הארי פרנקפורט (Harry Frankfurt) מאמר קצר ומשפיע על בולשיט. האדם הישר מכבד, כמובן, את האמת. יש מובן עמוק שבו גם מי שמשקרת מכבדת את האמת, אם גם בדרך של הפרה: היא לפחות מכבדת את ההבחנה בין אמת לשקר, היא לוקחת אותה בחשבון כשהיא משקרת, ומבקשת להסתירה. כנגד שני אלה, מי שעושה בולשיט – כך פרנקפורט – מפגין כלפי האמת את הבוז המוחלט: הוא פשוט לא לוקח בחשבון שיקוליו את האמת. השאלה אם דבריו אמיתיים או לא כלל אינה רלבנטית עבורו – הוא מבקש להשיג דברים (אהדה ציבורית, אפקט שיווקי וכהנה), ובדרך להשגתם, ההבחנה בין אמת לשקר כלל לא רלבנטית בעיניו.

רבות נכתב על דונלד טראמפ כמלך הבולשיט. האמת, כך נראה, אינה שיקול בעיניו – הוא אינו חולק לה אפילו את הכבוד שבהפרתה, הוא אינו מנסה להסתיר שקרים שנחשפו אלא פשוט עובר לבולשיט הבא. המאמר של פרנקפורט כאילו נכתב במיוחד עבורו, שלושים שנים לפני שנבחר.

מה שמפתיע יותר – ועולה באופן בולט מהכתבה המתורגמת מהניו-יורקר – הוא המידה שבה יובל נח הררי משחק בגאווה באותו המגרש. הבעיה כאן אינה טעויות עובדתיות קשות בכתביו ובדבריו של הררי: כל מי שמייצר טקסטים טועה לעתים, ומי שמייצרם בסיטונות חשוף לסיכון הזה יותר מאחרים. הבעיה היא יחסו של הררי לטעויות כאלה. ברגע מטלטל שבו מעומת הררי עם טעות מביכה – הוא מציג בספרו סיפור שמקורו בבדיחה של ג'וני קרסון כאילו היה סיפור אמיתי – משיב הררי "אני לא יודע אם מדובר בסיפור אמיתי. זה לא משנה – זה סיפור טוב". האמת אינה משנה להררי – שאינו משורר, או כותב של מדע בדיוני, אלא משתמש באצטלה של היסטוריון – מה שמשנה לו זה אם הסיפור טוב. פרנקפורט לא יכול היה לנסח זאת טוב יותר.

הרגע הזה מקפל בתוכו הבנה עמוקה של תופעת הררי, בכתבה זו ובכלל. כדי להגן על האונטולוגיה החברתית הפשטנית שלו – לפיה כל מבנה חברתי הוא "פיקציה" – משתמש הררי באנלוגיה מופרכת לטענה מפיזיקה על אודות הכוח החלש. כאילו לא די במופרכותה של האנלוגיה (למה לחשוב שאפשר ללמוד משהו מטענה על הכוח החלש לטענה על כוחן של "פיקציות"?), הטענה הפיזיקלית שבה משתמש הררי כבדרך אגב מתבררת כשטותית. אבל מה זה משנה אם היא אמיתית, או אם האנלוגיה מחזיקה מים? מה שמשנה, כך נראה, זה שהן מהוות סיפור טוב. ומה הבעיה להתנבא באופן חסר אחריות – על העתיד באופן כללי, או על העתיד שאחרי משבר הקורונה באופן ספציפי – אם מה שמשנה לגבי הנבואות זה היותן סיפור טוב, לא היותן אמיתיות או נתמכות על-ידי הראיות? כך, גם אין שום בעיה בנבואה אחרת של הררי, מלפני מספר שנים, על פיה לא תהיינה עוד מגיפות רציניות – היא אמנם מופרכת קונקלוסיבית בימים אלה, אבל הפרכה היא רק הוכחה שהנבואה אינה אמיתית, לא שאינה סיפור טוב.

אולי הפלירטוט העז של הררי עם בולשיט גם מסביר מדוע אין לו בעיה להוות בידור פסבדו-אינטלקטואלי של אילי הון – מבלי לאתגרם, מוסרית או מחשבתית. אולי זהו גם ההסבר לכך שהררי מתעקש להימנע ככל האפשר ממחלוקות. ובעיקר, אולי זהו ההסבר לכך שהוא בורח ככל יכולתו מתפקידו המסורתי והחשוב של האינטלקטואל הציבורי – התפקיד של אמירת אמת מסוכנת ומאתגרת בפרצופם של בעלי הכוח. אינטלקטואלית ציבורית מצפונית תהיה מוכנה לשלם מחיר של ממש כדי למלא תפקיד זה, כדי לומר אמת. מאיש שיווק שמוכר סיפורים שנשמעים טוב ושהאמת אינה יקרה לליבו אין מקום לציפיות דומות.

מבחינה מסוימת, פעולותיו של הררי אף חמורות מאלה של טראמפ. טראמפ אף פעם לא היה ידידה של האמת. איש גם לא ציפה ממנו ליחס אחר. אבל הררי הוא היסטוריון עם רקע אקדמי מכובד, והוא מתיימר להיות פילוסוף. הוא אמור להיות לא ממשחיתיו של השיח הציבורי אלא ממגיני האמת. הוא אמור להקפיד במיוחד. לכן, הררי אינו רק מי שמתעלם מהאמת. הוא בוגד בה.

האולם שמתואר בכתבה – האולם בקמפוס הר הצופים שבו נולד "קיצור תולדות האנושות" – הוא גם האולם שבו אני מלמד קורס חובה בפילוסופיה. אני מנסה לגרום לתלמידיי ותלמידותיי לחשוב בזהירות, לא להתפתות לניסוחים פשטניים והכללות גורפות, לבחון ביקורתית טענות וטיעונים, גם אם הם מקובלים מאוד, בעיקר אם הם מאומצים על-ידי בעלי שררה. דווקא אל נוכח האקלים הציבורי בתקופת טראמפ, אדם מצליח ובולט כמו הררי היה יכול להיות חלק מהמאמץ הזה. למרבה הצער, הוא בוחר להצטרף למחנה של טראמפ.