top of page
  • דויד אנוך

בשבחם של צעדי החרמה (גם אקדמיים)

דיונים על צעדי החרמה שונים שמופעלים או שיופעלו נגד ישראל – הן בזירה האקדמית, הן באופן כללי יותר – יוצאים מהנחות מוצא שחשוב לאתגר.


הנחת מוצא שגויה אחת כזו היא שמדובר באיום שלמדינת ישראל יש אינטרס עליון להילחם בו. חרמות כאלה דווקא משרתים את האינטרס האמיתי של המדינה. הם לא משרתים את האינטרס של קבוצות מסויימות בתוכה, של השלטון שלה, אולי אפילו לא את האינטרס שלה כפי שזה מובן על ידי רוב אזרחיה. אבל זה לא משנה דבר – למדינת ישראל יש אינטרס להיות הגונה, להפסיק לנקוט מדיניות דיכוי ואפרטהייד, להינצל מהמלתעות האנטי-דמוקרטיות שלופתות את צווארה. אם יש סיכוי שחרמות יעזרו בכך, מה טוב.


הנחת מוצא שגויה שנייה היא שמדינת ישראל היא דמוקרטיה צודקת, ושעל כן נסיון להתערב בפעולותיה פסול (ואולי גם אנטישמי). אלא שרק בישראל אפשר לטעון בשם הדמוקרטיה להסדרים שמנציחים כיבוש ודיכוי אלים של מיליוני אנשים כבר 55 שנה, ללא כל כוונה להביא לקיצו מצב שבו לנשלטים אין שום השפעה על שולטיהם. הדרישה לאלה מאיתנו שעדיין מתעקשים להיאבק בכיבוש להשלים עם הכרעת הרוב היהודי המדכא – לכאורה מכח עקרונות דמוקרטיים, וללא פתחון פה למיליונים הנתונים תחת הכיבוש – צבועה ומגוחכת.


במילים אחרות: אולי אם רצונכם שאנשים הגונים ברחבי העולם (ורבים מהתומכים בצעדי החרמה, גם אם לא כולם, הם אנשים הגונים) יפסיקו לראות בנו מצורעים מוסרית, כדאי שנפסיק להיות מצורעים מוסרית.


ההצדקה הבסיסית לצעדי החרמה היא פשוטה כשם שהיא משכנעת: ככל הנראה לא יבוא קץ לכיבוש עד שלישראלים יהיה מאוד לא נוח להמשיכו. מובן שיש אמצעים שאי אפשר להצדיק גם מהטעם הזה (כמו למשל טרור נגד אזרחים חפים מפשע). אבל צעדי החרמה הם צעדים בלתי אלימים, ובהינתן זוועות הכיבוש והדיכוי, והעובדה שמדינת ישראל לא מראה שום כוונה להגיע לפתרון סביר, צעדי החרמה מסויימים הם לגיטימיים לחלוטין. המשמעות של הכחשת טענה זו היא שלעם תחת דיכוי אין זכות לפעול בדרך כלשהי – גם בלתי אלימה – כנגד מדכאיו. אדם הגון לא יסכים לעמדה כזו (וגם לא לצביעות שכורכה בהכרזה על צעדים בלתי אלימים ומדודים בהחלט כ"טרור משפטי" או "טרור כלכלי").


ואם כך הם הדברים באופן כללי, מה אפשר לומר באופן ספציפי על החרם האקדמי?


ראשית, יש לומר שאין כזה דבר "החרם האקדמי". יש צעדי החרמה שונים, עם הבדלים חשובים ביניהם. כך, למשל, ההחלטה שלא לבוא לישראל לכנס אקדמי שמתעלם ממציאות הכיבוש היא סוג אחד של צעד, וההחלטה לסרב לשפוט בכתב עת אקדמי בינלאומי מאמרים שכתבו ישראלים היא החלטה אחרת. בנסיבות רבות הצעד הראשון יהיה מוצדק, והשני לא. בדרך כלל יהיה מועיל יותר לדון בצעדים השונים ובשאלה באילו תנאים הם מוצדקים, מאשר בשאלה הכללית הרבה יותר מדי מתי חרם אקדמי מוצדק.


באופן דומה, יש להבחין בין צעדי החרמה אקדמיים של ישראל, לבין צעדי החרמה חלקיים, למשל, של אוניברסיטת אריאל. הנסיון לטשטש את ההבחנה בין צעדים כאלה הוא עוד ניסיון להתעלם מהקו הירוק, ועימו ממציאות חייהם של מיליוני אנשים נטולי כל זכויות פוליטיות ומשפטיות שחיים תחת כיבוש ודיכוי. גם אם חוק החרם קובע אחרת, אין שום טעם לחשוב שדין החרמת אוניברסיטת אריאל כדין החרמת אוניברסיטת תל אביב או אוניברסיטת חיפה.


צעדי החרמה אקדמיים הם תמיד בעייתיים – הם עלולים לפגוע במדע, בקריירות של א/נשים צעירים/ות, אולי אף בקולגיאליות אינטקטואלית כלשהי. לכן אין להקל ראש בנקיטתם. יש לוודא שאין נזקם מרובה על תועלתם. לכן ייחודה של האקדמיה דווקא לחרם אינו מוצדק: אמנם האקדמיה מעורבת בכיבוש, אבל באופן כללי היא אינה מעורבת בכיבוש יותר מהמידה שבה כל ישראלי מעורב בכיבוש (וכשהמעורבות של יחידה אקדמית אכן מרכזית יותר, כמו למשל כשמדובר באוניברסיטת אריאל, אכן צעדי החרמה מוצדקים יותר). ואינני חושב שיש מי שיכול ברצינות לחשוב שמצוקתם המקצועית של מספר אנשי אקדמיה תזעזע את הציבור הישראלי או את מקבלי ההחלטות עד שישקלו מחדש את תמיכתם בכיבוש.


אין, אם כן, טעם לייחד פעילות אקדמית כראויה במיוחד להחרמה. אבל גם אין טעם לייחדה כמוגנת במיוחד מצעדי החרמה מוצדקים. אני מקווה שבפני מדינת ישראל יעמדו יותר ויותר צעדי החרמה מסוגים שונים. אני מקווה שהם יהיו בעיקר צעדים אפקטיביים יותר – כאלה שיכבידו כלכלית, בעיקר על אליטות עסקיות, כאלה שיקשו על ישראלים להראות את פרצופם בעולם, כאלה שיפגעו בייצוג ישראלי בספורט העולמי. ואז, כחלק ממאבק החרמות בלתי אלים במדיניות ישראל, המחשבה שיש לפטור את המעגל האקדמי מהשלכות המאבק נראית לי מגוחכת, וגם נרקיסיסטית משהו. בנסיבות כאלה, אקבל צעדים רבים מאוד של החרמה אקדמית בברכה.

165 צפיות
A Theory of the Executive Branch
A Theory of the Executive Branch

press to zoom
unnamed-1
unnamed-1

press to zoom
Between Fragmentation and Democracy
Between Fragmentation and Democracy

press to zoom
A Theory of the Executive Branch
A Theory of the Executive Branch

press to zoom
1/18
bottom of page