עסקה עכשיו או המשך המלחמה? ניתוח מוסרי

פורסם ב-N12 (8.5.2025)

בחלוף למעלה משנה וחצי מאז השבעה באוקטובר, אין מחלוקת ממשית באשר לעובדות הרלוונטיות להכרעה אם יש להסכים כעת לעסקה לשחרור החטופים או להמשיך במלחמה:

1. אין סיכוי רלוונטי לשחרור החטופים באמצעות לחץ צבאי.

2. שחרור החטופים בעסקה יחייב נסיגה מלאה מרצועת עזה, הפסקת אש ממושכת ושחרור מחבלים. בצד הפסקת השליטה של חמאס ברצועה, העסקה האפשרית אינה כוללת פירוק החמאס מנשקו, ולכן הוא ימשיך לסכן את ישראל בעתיד.

3. המשך המלחמה נועד להקטין את הסיכון שנשקף מחמאס. בהינתן חוסר האפשרות לחסלו (בהתבסס, בין היתר, על הכישלון להשיג זאת ביהודה ושומרון), החלופה הרלוונטית היא כיבוש נמשך של לפחות חלק מהרצועה והמשך המלחמה במשך שנים.

התוצאות הצפויות בכל חלופה, גם הן אינן שנויות במחלוקת ממשית:

1. החלופה של המשך המלחמה והעצמתה כרוכה בסיכון מיידי לחיי 24 החטופים החיים ולאבדן המידע על מקום קבורתם של 35 החללים, מותם של כמה עשרות או מאות חיילים ישראלים והרג של מאות או אלפי אזרחים פלסטינים.

2. החלופה של עסקה תציל את חייהם של מי שצפויים למות אם תימשך המלחמה, אבל היא כרוכה בסכנה לכך שבעקבות העסקה חמאס ישוב ויתעצם, ובעוד מספר שנים ישוב ויתקוף את ישראל, ויגרום למותם של מאות ואולי אלפי ישראלים.

נניח שבשל המתקפה הצפויה של חמאס בעתיד, מספר ההרוגים הישראלים בחלופה של עסקה עלול להיות גדול יותר, אולי אפילו באופן ניכר, ממספר ההרוגים בחלופה של המשך המלחמה. נניח גם, לצורך הדיון ובניגוד למוצדק מוסרית, שיש להתחשב רק במספר ההרוגים הישראלים בכל חלופה. מה עדיף?

טיעון מסוג אחד, "תוצאתי", מבוסס על חישוב אריתמטי, נטול הכרעות ערכיות. לפיו, עלינו לבחור בחלופה שבה ימותו פחות אנשים. העובדה שמספר ההרוגים בחלופה של עסקה עלול להיות גדול ממספר ההרוגים בחלופה של המשך המלחמה אינה מוליכה למסקנה שמוטב להימנע מעסקה. ראשית, ההערכה מהי ה"עלות", במונחים של חיי אדם, של כל חלופה, חייבת להתחשב גם בהסתברות שאנשים ימותו אם תיבחר החלופה הנדונה. בחלופה של המשך המלחמה, התוצאה הרעה קרובה לוודאית. לעומת זאת, בעסקה, התוצאה הרעה אינה ודאית. היא תלויה בהיערכות של צה"ל למתקפה עתידית של חמאס ובהתפתחויות המדיניות (האפשרות שיושג הסכם שלום, מעמדה של הרשות הפלסטינית ברצועת עזה ועוד). שנית, יש הבדל ברור בין אבדן חיים שצפוי היום לבין אבדן חיים שייגרם רק בעוד חמש או עשר שנים, שהרי הארכה משמעותית של משך החיים היא תועלת חשובה.

הטיעון התוצאתי מחייב התחשבות בגורמים נוספים, אך נראה שהשפעתם אינה חד-משמעית. למשל, רלוונטית ההשפעה של כל חלופה על עוצמת ההרתעה של ישראל, כלפי הפלסטינים וכלפי אחרים, אך קשה לקבוע אם ניתן להוסיף על ההרתעה שכבר הושגה בעקבות המלחמה עד כה, ומה תהיה ההשפעה של המשך המלחמה, שעלולה שלא להניב הישגים צבאיים. כמו כן, המשך המלחמה עלול להחריף את העוינות בעולם נגד ישראל ולפגוע בה כלכלית, להחמיר את הקיטוב בישראל, להטיל עומס בלתי נסבל על חיילי המילואים ועוד. כל אלה שיקולים שקשה להעריך את משקלם מבחינה כמותית.

משמעות הדבר, שאפילו אם החישוב האריתמטי, כשהוא לעצמו, אינו מוליך לתמיכה חד-משמעית בעסקה, אין נובעת ממנו גם העדפה ברורה להמשך המלחמה. קשה לקבוע האם עדיף נזק קטן יותר (במונחים של מספר ההרוגים הישראלים) שייגרם בוודאות, בהווה (המשך המלחמה) או נזק גדול יותר, שייגרם בהסתברות נמוכה יותר ורק בעתיד הרחוק (עסקה).

אך בכך לא מסתיים הדיון. ייחודנו כבני אדם, מה שמגדיר את האנושיות שלנו, הוא העובדה שההכרעה בין חלופות אינה מבוססת רק על חישוב אריתמטי. הכרחי להתחשב גם בשיקולים מוסריים. אלה מצביעים על הבדל איכותי בין התוצאות הצפויות בכל חלופה. מבחינת המוסר, מוות ודאי ומיידי של אנשים חמור בהרבה ממוות לא ודאי ורחוק בזמן של אנשים, הרבה מעבר לפער שנובע מן החישוב האריתמטי (ה"תוחלת" המתמטית של הנזק). מבחינת המוסר, מוות של אזרחים בנסיבות שבהן יש קשר סיבתי ישיר ומיידי בינו לבין ההחלטה השלטונית (סירוב הממשלה לעסקה), חמור לאין שיעור ממוות של אזרחים בנסיבות שבהן הקשר הסיבתי הוא עקיף ורחוק, ואשר התרחשותו תלויה בהתנהגות עתידית של האויב (הסכמה לעסקה ועמה סיכון למתקפה עתידית של חמאס). ובעיקר, מבחינת המוסר, יש הבדל דרמטי בין מותם של אנשים שזהותם ידועה, שהסכנה לחייהם היא תוצאה של מחדל נורא של מי שאמונים על ההחלטה כעת, לבין סיכון חייהם של אנשים שזהותם אינה ידועה עדיין.

השילוב של שני סוגי השיקולים – אלה ה"תוצאתניים" (האריתמטיים) ואלה המוסריים – הוא זה שמוביל למסקנה החד-משמעית באשר לדרך הפעולה הצודקת. לאור כך שסוג השיקולים הראשון אינו מכריע, הוספת השיקולים המוסריים, שמוליכים כולם לאותו הכיוון, מחייבת את המסקנה שעדיפה עסקה כעת.

הדרך היחידה להצדיק את המשך המלחמה, ואף זאת בדוחק רב, היא באמצעות הסתפקות בניתוח האריתמטי, תוך התעלמות מן השיקולים המוסריים. אך זוהי, בהגדרה, דרך הכרעה לא-אנושית.