ועדות קבלה ביישובים קהילתיים: תשובה לפרופ' קרמניצר

אני שמחה על שקיים הבלוג של חברי הפקולטה למשפטים. אני מצטערת שאין בו בינתיים שיחה מספיק ערה. לכן החלטתי להתכתב עם פרופסור קרמניצר על הצעת החוק החדשה בנושא וועדות הקבלה ביישובים קהילתיים בבלוג שלנו ולא מעל דפי "הארץ" או בבמה אחרת.

קרמניצר מבקר חריפות את הצעת החוק הנדונה עכשיו בכנסת האמורה לאפשר לוועדות קבלה ביישובים קטנים יחסית לפסול מועמדות על בסיס "אי התאמה חברתית". בעיניו זה הוא רק ניסיון לתת בסיס משפטי לעקוף את פסיקת בית המשפט ולהדיר מועמדים ערביים מיישובים כאלה. הוא מתייחס אליו בחומרה מיוחדת על רקע "מגפת" החוקים העוסקים בנושאים כגון נאמנות ואופיה היהודי (והדמוקרטי) של המדינה. בנושאים אלה התבטאנו כבר שנינו בעבר, בין השאר גם בבלוג זה.

גם אני סבורה כי יש לבחון את ההצעה הזו לא בבידוד מההקשר. יחד עם זאת, חשוב לבחון כל מופע של תופעה רחבה גם לגופו, וזאת ברצוני לעשות כאן. אני גם סבורה כי יש הבדל משמעותי בין חוק וועדות הקבלה לבין שבועת הנאמנות. הדרישה ממתאזרחים שלא על פי חוק השבות להצהיר מפורשות על נאמנות למדינה שהיא גם יהודית היא בעלת השפעה מעשית לא ברורה. לעומת זאת החוק המוצע בנושא וועדות הקבלה מיועד לתת מענה לבעיה אמיתית ומשמעותית למדיי.

לפני שאגש לדיון מהותי אומר כי הייתי מגיבה לבלוג של קרמניצר גם לולא הציג בו את עמדתי בצורה מטעה. אינני בעד "נפרד אבל שווה". (ואני מודה לו על שאינו טוען כי אני פשוט בעד הפרדה, גם בלי להקפיד הרבה בנושא השוויון). אני גם לא בעד יישובים ליהודים בלבד. אני שמחה מאוד על פעילות משותפת ומשולבת, כמו על היישוב הדו לאומי נווה שלום ומוסדות חינוך דו לשוניים ודו לאומיים המתפתחים אצלנו. וגם על השכונות הרבות בהם חיים יהודים וערבים אלה לצד אלה ועל הפעולות הרבות של החברה האזרחית, כמו על מוסדות ההשכלה הגבוהה, בהם פועלים ולומדים יהודים וערבים אלה לצד אלה. שילוב כזה הוא חיוני על מנת לחזק את תחושת השותפות האזרחית בישראל.

יחד עם זאת, שילוב איננו "עיוורון צבעים", המכחיש הבדלים תרבותיים, לאומיים או דתיים משמעותיים. להפך. שילוב הוא גישה כלפי אלה שהם שונים. ולעתים, שילוב כפוי בהקשרים לא מתאימים עלול לקלקל יותר מאשר לשפר. לכן אני בעד שתישמר האפשרות לבני הקהילות השונות החיות בארץ, יהודים כמו ערבים, לבחור לחיות בסביבה תרבותית תומכת, שיש בה רוב מוצק לבני קהילתם. כאשר עוסקים בהרכב האוכלוסייה של ישובים קטנים יחסית (ואינני נכנסת לשאלה אם גודל היישוב שנקבע בהצעת החוק עונה להגדרה זו), אני חושבת שגישה של "עיוורון צבעים" מתעלמת מעובדות יסוד של החיים החברתיים והמדיניים אצלנו, ואינני חושבת שנכון לתייג אותה כ"גזענות".

השאלה המרכזית בעיניי היא האם נושא ההשתלבות החברתית ביישוב קהילתי הוא שאלה רלבנטית, או שמא נכון לבטל את מוסד וועדות הקבלה ולהניח לכל מי שבידיו הסכום הנדרש להתמודד על חברות בקהילה כזו. ולכן יש בעיניי הבדל גדול בין עיר או שכונה בעיר לבין יישוב קהילתי. כי בעיר אין לאדם זכות קנויה לקבוע מי יהיו שכניו. נכון שגם בעיר מחלוקות משמעותיות בין שכנים בכל הנוגע לאורחות חיים יכולים להוות פגיעה משמעותית באיכות החיים של הדיירים. אנחנו מקווים כי שכנים סבירים ימצאו דרך לחיות יחד. אולם השכנים אינם תלויים זה בזה מבחינת שירותים עירוניים ושירותים אחרים. ואם הם נזקקים לבתי ספר או מרכזי תרבות אחרים, או אם יש להם נרטיבים מנוגדים – העיר מספקת להם מרווח גדול דיו על מנת שימצאו דרך לספק את העדפותיהם באין מפריע. גם בעיר קיימת התופעה שאנשים מעדיפים לחיות בסביבה חברתית ותרבותית תומכת. אולם אנחנו מניחים העדפות כאלה למשחק השוק והכוחות החברתיים. כמו שראינו בצפת בתקופה האחרונה, גם זה לא תמיד פשוט.

שונה המצב ביישוב קטן. ביישוב כזה התלות ההדדית בין התושבים גדולה יותר. יש בהם בית ספר אחד ומתנ"ס אחד. ואולי מרכז אחד המספק שירותי דת. הריחוק הפיזי ממקומות אחרים מחייב עיסוק רב יותר בבניית קהילה מקומית חזקה ומשמעותית. צריכה להיות נכונות גדולה יותר של התושבים להשתתף בפעולות של היישוב ולתרום להן מזמנם וממרצם. בהעדר כל אלה היישוב ועמו הרווחה ואיכות החיים של כל התושבים עלולה להיפגע. ביישוב כזה הרצון להבטיח – במידת האפשר – כי תושבי היישוב יתאימו לחיים בו ולדרישות מהם עשוי להיות קריטי ליכולתו של היישוב להתקיים ולפרוח.

כך נעשה משך שנים לגבי קיבוצים, באישור הבג"צ. כך נעשה גם לגבי יישובים שהוקמו מלכתחילה כיישובים חרדיים, או בדויים. בית המשפט אישר מנגנונים שאפשרו לקהילת היישוב לא לקבל לשורותיו מועמדים שנתפסו ככאלה העלולים לא להשתלב במרקם החברתי של היישוב.

כבר כתבתי כי אני מקבלת לחלוטין את עמדת בג"צ כי זהות לאומית ככזו אינה יכולה להיות טעם פסילה. אולם כאן מתעוררות שתי שאלות נפרדות. ראשית, האם עמדותיהם ואורחות חייהם והעדפותיהם מבחינת שפה ושירותי ואופי המקום של המועמדים הם רלבנטיים? שנית, האם יש חשיבות גם להרכב של היישוב מבחינת מספרי האנשים המשתייכים לקבוצות תרבותיות, לשוניות ולאומיות שונות?

עיוורון הצבעים, או הקביעה הפשוטה שמאפיינים תרבותיים ולאומיים אינם רלבנטיים, מחייבת תשובה שלילית לשתי השאלות. לי נראה שתשובה שלילית כזו אינה מציאותית.

האם היינו מחייבים יישוב קהילתי חילוני לקבל לתוכו מועמדים חרדים? האם ללא סעיף מרקם חברתי יש בסיס לפסילת מועמדות כזאת? האם נחייב יישוב קהילתי דתי לקבל לתוכו מועמדים החפצים לנסוע בשבת? האם יישוב קהילתי יהודי חייב לקבל לתוכו תושבים שיסרבו לחגוג את יום העצמאות או לעמוד בצפירת יום הזיכרון? או ייזמו עצרות לציון יום הנכבה? לא ירצו להשתתף בתורנות שמירה? אם מספרים אינם רלבנטיים, האם צריך יישוב לקבל מציאות שבה מספר תושבים ערביים ידרשו להקים ביישוב גן ילדים דובר ערבית? בית ספר כזה? לקיים את הפעילות הציבורית ולפרסם את כל פרסומי היישוב בעברית ובערבית כאחד? היש הבדל בין אזורים בהם יהודים הם רוב גדול, לבין אלה כמו הגליל שבהם הערבים הם רוב?

הלכת קעדאן חייבה את קציר לקבל את משפחת קעדאן בלי להכריע בסוגיות האלה. וזה היה נכון מפני שאופיו של היישוב כבר נקבע והיה יהודי - ומשפחה ערבית בודדת אינה יכולה לשנותו. זה מקרה טיפוסי שבו לא צודק ולא חכם להדיר. משפחת קעדאן תצטרך להשתלב בחיי קציר העברית והיהודית – ולמצוא מענה לצרכים התרבותיים והלאומיים שלה בחברה הערבית הסמוכה. תושבי קציר רצו לחיות בסביבה תרבותית ולאומית תומכת והעדפה זו תכובד, בעוד משפחת קעדאן החליטה להצטרף ליישוב כזה.

אבל העיקרון של קעדאן מרחיק לכת הרבה יותר, שכן הוא אינו מתיר ליישוב לקחת בחשבון עמדות מוצהרות או מספרי מועמדים.

נכון שבישראל היהודים הם רוב והערבים הם מיעוט. אולם בנושא זה לא מדובר על הגנה על הזהות מפני טמיעה, אלא על הרצון הטבעי מאוד של אנשים לחיות בסביבה חברתית תומכת משלהם, שבה הם מרגישים שייכות מלאה ונוחות מלאה. סביבה חברתית כזו אינה ניתנת ברמה הלאומית או הארצית. היא נדרשת בסביבת החיים של כל אחד מאיתנו. אנחנו איננו חיים בכל הארץ, אלא במקום בו אנו חיים. ולכן ערבים דורשים – ומדינת ישראל משתפת פעולה – להגביל את ההתיישבות בתחומי יישוביהם לא רק על פי לאום או דת אלא על פי משפחה או מוצא גיאוגרפי!

ייתכן שראוי לנו לשאוף למצב שבו הזהות הלאומית, הדתית והתרבותית של תושבי הארץ לא תהיה מניעה לחיים משותפים ביישוב קהילתי אחד. אולם חיים כאלה אינם פשוטים וראוי שהיישוב יהיה מתוכנן מלכתחילה כיישוב דו לאומי – כמו נווה שלום. יהודים וערבים רשאים לבחור גם לחיות בקהילותיהם התרבותיות שלהם. החוק הזה בא להבטיח אפשרות זו ליישובים קהילתיים יהודיים הנמצאים בטריטוריה שיש בה אוכלוסייה ערבית משמעותית.

את סוגית השוויון בין יהודים לבין ערבים, כמו את צרכי הדיור הלגיטימיים של הערבים אזרחי ישראל, חייבים לפתור. כלל לא ברור שהפתרון צריך לשלול את האפשרות להמשיך להקים במדינת ישראל יישובים קהילתיים שאופיים יהיה יהודי וציוני. ונראה כי מנגנון מיון וסינון כגון וועדות קבלה – שתהיינה כפופות לבקרה הולמת – הוא הכלי הנכון להבטיח מטרה זו.