איפה היו הטייקונים כשקיצצו בקצבאות הילדים?

שימה זו פורסמה בשינויים קלים ב-TheMarker.

לאחרונה אנו עדים למבול של מאמרי דעות העוסקים בשינוי מדיניות המס ביחס לחברות הגז. מאמרים אלה עוסקים דרך קבע במימד הרטרואקטיבי של שינוי המדיניות, ובחוסר ההגינות שלכאורה נובעת מכך. כך למשל טען לאחרונה נחמיה שטרסלר מעל דפי "הארץ" כי שינוי מדיניות שכזה "משדר לעולם, שישראל היא מדינה לא רצינית ולא יציבה ומלה שלה איננה מלה". כותבי מאמרי דעות, לוביסטים, ובעלי הון כמובן אינם מחויבים להיות עקביים. יחד עם זאת, ראוי לתת את הדעת למשמעות המלאה של הטיעון לפיו כל שינוי מדיניות פיסקאלית הוא פסול בשל הסתמכות הציבור על מדיניות קיימת. קחו למשל את נושא קיצוץ קצבאות הילדים שהתבצע בישראל בשנות ה-2000. קיצוץ זה נעשה במוצהר על מנת לצמצם את תמריצי הילודה בחלק ממגזרי האוכלוסייה. מחקרים אמפיריים אשר נערכו לאחר הקיצוץ אף הראו כי הקיצוץ השיג מטרה זו והביא לירידה בשיעור הילודה בפועל. כלומר, הורים אשר הביאו ילדים לעולם לפני הקיצוץ הסתמכו על משטר הקצבאות הנוהג בעת שהם תכננו את גודל משפחתם. אילו היינו לוקחים את טענת הרטרואקטיביות ברצינות, הרי שהיה עלינו לאסור על המדינה כל קיצוץ בקצבאות שמשולמות ביחס לילדים שכבר נולדו (ולמעשה אולי גם ביחס לאלה שייוולדו פחות מתשעה חודשים לאחר הקיצוץ). טענת ההסתמכות של הורה שהביא ילד חדש לעולם ומחויב לדאוג לכלכלתו ובריאותו נראית הרבה יותר משכנעת מטענתם של בעלי מניות שהשקיעו הון כספי בקידוח ימי. דוגמא אחרת לקושי שמעורר טיעון הרטרואקטיביות מצויה ביחס לליבת מדיניות המס—שיעור מס ההכנסה. אחד הגורמים המשפיעים ביותר על הכנסתו של אדם הוא כמות שנות ההשכלה שלו. אדם אשר משקיע בהגדלת ההון האנושי שלו באמצעות השכלה משפר את יכולת ההשתכרות שלו באופן דרמטי. ויודגש, ההשקעה של אדם בהשכלה איננה מתייחסת רק לעלות הישירה של ההשכלה (שכר הלימוד), אלא לכלל העלות, ובכלל זה אובדן ההכנסה הכרוכה בדחיית הכניסה לשוק העבודה בשנים רבות. כך למשל, אדם אשר לומד רפואה, משפטים או פסיכולוגיה קלינית משלם בשנים רבות מחייו על מנת לקצור פירות אלה בשלב מאוחר יותר. אם היינו מקבלים את טענת הרטרואקטיביות, הרי שכל אדם אשר השקיע בפיתוח ההון האנושי שלו היה חסין מפני העלאה "רטרואקטיבית" של המס המוטל על פירות ההון הזה. גם בהקשר הזה הקייס של בעלי המניות נראה חלש יותר מזה של האדם הפרטי אשר השקיע ממרצו על מנת להתקדם. יהיו אלה שכמובן עשויים לטעון כי אכן אין זה ראוי לשנות את המדיניות הפיסקאלית בדוגמאות האמורות (יש לי תחושה מוזרה שהם עשויים לטעון זאת ביתר עוצמה ביחס לדוגמא השנייה), ולכן אין ללמוד מהן דבר על שינוי המדיניות ביחס לחברות הגז. טענה זו היא מוקשה, שכן היא מתעלמת ממעמדה המיוחד של המדינה. המדינה פועלת לאורך זמן רב בסביבה משתנה אשר מחייבת התאמה של המדיניות למציאות. המחשבה שאסור לכל מדינות העולם לשנות את מס ההכנסה שלהן נוכח אירוע כמו המשבר הכלכלי העולמי נראית לא ריאלית באופן קיצוני. יתרה מכך, המדינה נתונה ללחצים פוליטיים, אשר עשויים לקדם אג'נדה סקטוריאלית שהציבור עשוי למאוס בה לאורך זמן. ההגנה על כל הסתמכות של הציבור על מדיניות קיימת תשריין את המשטר הקיים, ובכך תעניק עוצמה אדירה לכל קואליציה זמנית.